היה היו גברת ואדונה אחדות.
הן ישבו בבית הקפה וגם עמדו בבית הקפה לאחר מכן הזמינו עוגה
וחגו מסביבה עד אשר מצאו מקום.
הו היה זה יום שלכת מרענן והעונה הייתה כמובן עונת האגסים.
השתיים דיברו, צחקו ושאלו אחת את השניה:
    מה שומעים בדיסק של "נשיונל ג'אוגרפיק"?
    מה מרגישים כשמשתין עליך דורבן?
    וכשהמשיח יבוא - מתי הוא ילך?
המממממ... חשבו וחשבו השתיים והגיעו למסקנה, במסקנה היה מאוד
יפה אבל משעמם אז הן חזרו וחשבו שוב.
עד שלפתע דודו הציץ אל מעבר, הן שאלו אותו בתמימות רבה, "מה
אתה עושה?"
"אני מציץ אל מעבר" ענה להן דודו.
"יו! וואלה, איך שכחנו דבר כזה?" לחשה בצעקה אחת מהן.
"מה, מה שכחנו?" שאלה אחת מהן השניה.
"להציץ אל מעבר" אמרה אחת מהן. "אה נכון." אמרה אחת מהן השניה.
"אז בואי עכשיו..." הן הציצו אל מעבר יחד עם דודו וכשגמרו שאלו
אותו אם הוא יוכל לענות להן על מספר שאלות שהרהרו בהן לפני
שהופיע.
דודו גזר את ציפורניו, קרב אותן מתחת לאדמה ואמר: "אני מצטער
אבל אני בסך הכול דודו חיטמן, חבר של עוזי זר, אתן יכולות
לשאול את: דודו מהום סנטאר"
"אה, יופי." השתיים הנידו עפעף, "יש רק בעיה אחת" אמרה אחת
מהן,
"מה?" שאל דודו חיטמן.
"אנחנו יודעות היכן נמצא 'הום' אבל היכן נמצא "סנטאר"?"
"הממממ... שאלה טובה, אני מניח שגם את זה תצטרכו לשאול את:
דודו מהום סנטאר"  אמר דודו ונעלם...
"אוף ממש יופי נשארנו פה שתינו לבד עם ריח מסריח של הנוד
מהעפעף של מקודם ואנחנו לא יודעות איפה זה סנטאר".
תירגעי אמרה אחת מהן לאחת מהן השניה "הריח הזה הוא בכלל לא ריח
של נוד, זה יותר כמו ריח של משהו שרוף או דלוק".
"קראתם לי?" פתאום נשמע קול פתאומי בפתאומיות.
"מי אתה?" הן שאלו,
"נחשו" ענה הקול הפתאומי "טוב, אההה... זה... אפילו - הפיל
הורוד מהמחסן של כאילו"
"לא" ענה הקול.
"אז זה בוב מרלי"
"לא ולא" שיבשב בגרונו הקול הפתאומי.  
"בוב מתוקלי?!"
"לע!"                                                      
 
"אה! אז זה בטח דליק ווליניץ."
"מה, איך ידעתם?" שאל המום והגיח משיח הקרפיונים בעוד שהוא על
סף התמוטטות.
"הרגע ונשוף עמוק" יעצו לו השתיים, דליק הקשיב לעצתן והתעלף.
את רוב הזמן שלקח לדליק להתעלף ניצלו גברת ואדונה להשלמת
בגרויות, עד שלפתע היכו בהן בחוזקה השאלות המרתקות שנשאלו
בתחילת הסיפור והן החליטו להעיר את דליק כדי לגלות איפה זה
סנטאר, אבל לפני זה הן הלכו להגיש תלונה על השאלות.
הן הגישו את התלונה יחד עם תה וכמה עוגיות, לקחו דלי מלא חצי
מים ושפכו על בהונו של דליק האומלל.
דליק התעורר, תוך כדי שהוא מלמל משהו כמו "שם חתול לא עבד"
(במבטא רוסי כבד).
"דליק... דליק... אתה שומע? אתה יודע במקרה היכן סנטאר?"
אבל דליק לא ענה הוא רק מלמל ומלמל: "מל מל מל מל הידד משהו
זיהה אותי מל מל מל מל..."  
"דליק, אמרו לך פעם שאתה מפחיד?" שאלו אותו הבנות.
"האמת שזאת הפעם הראשונה שאני מדבר עם משהו בכלל".
ואז בלי שום התראה מוקדמת... "בום" נשר עלה מהעץ.
הרעש היה כל כך חזק עד ש... עה שבע ובשמונה כבר היה אפשר לחזור
לשיחה המרתקת.
"אז איפה היינו?" שאלה גברת.
דליק ענה "בסנטאר".
"מה, מה, כל הזמן הזה היינו בסנטאר ולא אמרת לנו כלום?"
"כן" ענה דליק בבוש פנים (יענו עם פרצוף של הנשיא "בוש").
"אז כל מה שנותר לנו לעשות זה לחפש בית באנגלית בתוך סנטאר
למצוא שם את:
דודו מהום סנטאר,לתת לו את הרשימה של השאלות שרצינו לשאול
והוא יענה לנו עליהן, נכון?"
שאלה אדונה את גברת ודליק (אבל דליק לא נחשב, אז רק את גברת).
"יופי אדונה, מאוד בוגר!" אמרה גברת.
"מה כבר עשיתי?"
"גילית להם את הסוף של הסיפור! חכמה."
"תראי עכשיו הם בטח בוכים, מסכנים..."
"טוב , סליחה" אמרה אדונה.