כה לחי! הידד ! הללויה !
למדינתנו המסכנה, עצובה ודוויה
סוף סוף נמצא פתרון,
שיציל אותה מהאסון,
אסון, שכולנו את בואו מרגישים,
גם אלה שברחו והעיקר, הנשארים,
היהודים האחרונים והעובדים הזרים.
שלושה משיחים ניסו אותה להציל
וכל משיח בקול בוטח הבטיח,
שהוא רק הוא יצליח
להביא לארצנו ביטחון ושלום
ולעצור את גאות הנהר האדום,
הם רק הצליחו להרבות
את מספר הקורבנות
וראש הממשלה לשעבר,
שכדי להמשיך נתמנה לשר האוצר
הצליח כמו קוסם באגדה
להגדיל את מספר מחוסרי עבודה,
עד שיהודי חכם ונבון,
לפתע מצא את הפתרון,
פתרון דמיוני, אך הוא התגשם
והאויב לשעבר הואיל להסכים -
ברוך השם!
"להחזיר את האנגלים !"
זה הכל התחיל בהופעה של בדרן,
שהתחיל בבדיחה,
שצריך להחזיר ארצה
את האנגלים, זכרם לברכה!
וכאשר ראה הבדרן,
שהבדיחה שלו נתקבלה,
מיד תמונות חיוביות
בו במקום העלה:
האנגלים אסרו לבוא לארצנו
פיליפיניות או פיליפינים,
תאילנדים לחממות פרחים
ולבניין - רומנים וסינים.
רק יהודים היו זכאים לעבוד
כל אחד במקום המותר
ובעצמם לייצר מוצר
המבוקש, באחריות וטוב מאוד.
ולאשר, שאמנם שלהם העבודה
מלט של "נשר" ו"קריית פלדה"
'כרמל' ו'תנובה', 'שמן', 'עלית'
ולהדביק סימניות - תוצרת עברית.
וכאשר בארץ לא הייתה עבודה
ולא היה מה לאכול,
מסרו ליהודים כבישים
בסביבה שלהם לסלול
ואפילו הבנות (לנשים כך קראו)
ישבו על ערמות אבנים
ובידיהן פטיש וחצץ יצרו,
שוות בין שווים, בנות ובנים,
כך כל אחד עבד ושר
והיה מאושר,
( השמעתם פעם את מלות ההמנון ?
"הך פטיש, עלה וצנח !
למדינה עברית כביש נמתח!")
ובערים לא נמצא גבר,
שלא עמד על הפגום
ולא בנה,
מלבד אולי פצוע - בעל מום,
ציירים משוררים, בעלי תארים,
שלא שלטו בשפת השליטים.
בלי חולצה ובלי גופייה,
גופם שזוף, שרירים בזרוע,
ביום אחד למדו מקצוע,
כולם מומחים בתורת הבנייה
לצקת בטון, לטייח ולצבוע
וכך עד לחושך בשמחה וששון
מסרו איש לרעהו דליי בטון
ובצבעים עליזים פיארו את הקרת
ובשבתות הופיעו כלהקה נהדרת,
ששרה במרץ לקהל לא מודאג:
"יש לך כך עניין עם פועלי בניין,
שאוהבים אותך עד ראש הגג!"
כך עבד כל אחד וזמן עוד מצא לשמוח,
והאנגלים שראו, שליהודים יש מוח
ומגמגמים אנגלית,
קלטו אותם למשרדים
במזכירות, בדואר ואף במקומות
הרגישים והסודיים
(כי מה את השיחות בין הפקידים
מבינים יהודים?)
והתמחו הבחורים בכל תחום ותחום
ורכשו ידע עצום
חרוצים לאנגלים ונאמנים להגנה,
בכל הזדמנות מסרו את המידע,
כי תמיד ידעו, שהם חיילים אלמונים
למדינה עברית, כאשר שתקום
וכאשר האנגלים יצאו את הארץ,
בטוחים שעזבו ליהודים בלגן,
שתוך שבועיים יהרוס עד היסוד
את היישוב הקטן,
ישב כל פקיד ליד השולחן
וכל היישוב המשיך כמו שעון
מדויק, מכוון ומשומן.
והעיקר בימי האנגלים לא היו שביתות
ושום מזכיר עבודה עברית
אף ליום אחד, את העבודה לא השבית
כמו בימינו אנו,
ולא החזיקו עובדי הנמל אוניות
בלב הים,
אוניות שהביאו חומרי גלם לעובדים,
שבאין חומרי גלם היו מפוטרים
ואוניות המייצאות תוצרת חקלאית
למדינות רחוקות, הטובלות בשלג
ירקות ופירות ופרחים לחגים.
והם השולטים בציוד הכבד,
המעביר במהירות תיבות וארגזים
היו שובתים
ועל שפת הים היו מתרווחים
ובידיהם חכות ודגי רקק שולים,
כי כאן נערכה פשוט תחרות
מי למי יכופף את היד,
עובד המפעיל ציוד כבד
או שר האוצר היושב במשרד ?
לא כך התנהלו העניינים
בימי האנגלים,
כשהערבים בנמל יפו הכריזו שביתה
ואספקה לא הביאה אף אונייה,
על מנת להרעיב את היישוב היהודי
ולהרוס את ניצני הכלכלה,
יהודים רודפי שלום
ונמנעים מכל ריב
תוך ימים ספורים הקימו
נמל בתל אביב.
ופועלי הנמל נכנסו לגלי הים
ושקים כבדים נשאו על גבם
מהאנייה ליבשה
ומהיבשה לאונייה,
הכל כדי לשבור את השביתה.
כי כל העסק היה מסודר, מחולק
כי כל מי שביקש לעבוד - עבד
ולהילחם באנגלים הותר אך ורק
לאנשי השורה ולבחורי הפלמ"ח,
שפוצצו גשרים ומתקני ראדאר
ובין זה לבין זה לכדו 'פורשים',
שבניגוד ליישוב המאורגן
התנפלו על החיילים האנגלים
ועשו בלגן.
אך נוסף לכך כלכלה התפתחה,
חקלאות, תעשייה, ממש אגדה
לא הורשו להיכנס עובדים זרים
ואלה שהורשו היו 'חלוצים'
והעיקר לכולם הייתה עבודה.
ולכן אני חוזר בפרוזה ובשיר,
עלינו מיד את האנגלים להחזיר!"
והבדרן היה למנהיג
והבדיחות שהבדרן לקהל סיפר,
כדי ערב למלא ולבדר
על הצורך להחזיר אנגלים
חדרו עמוק ללבבות השומעים
ובכל מקום התווספו קבוצות
והדעות היו חצויות.
אלה המזכירים שוב ושוב כל משפט,
בו הסדר האנגלי בלט
והעיקר, שהיום נשמע, כמו אגדה,
לכל אחד הייתה עבודה
ואלה שהזכירו תליות, גרדומים
הושתקו מיד:"הם היו רוצחים!"
ועורך "פוליטיקה" ערב הקדיש,
בו התווכחו אנשי השמאל עם ימין
על מעלות וצרות בממשלת פלשתין,
עד שהוחלט לערוך משאל עם,
בו העם יביע את דעתו באון:
קורבנות, שפך דם או להחליף שלטון
והעיתון שחיפש פרסום והפצה
ערך משאל עם משלו ותוצאה:
55% - בעד, 45% - נגד!
נמאס לבדרן ואיש לא שאל,
לא ראש הממשלה ולא השרים
ועם כמה חברים, שאתו הסכימו
התקשר עם האנגלים.
אחרי ישיבות, בהחלט סודיות
ומאום לא מחייבות,
תוך בילוי על שפת האגם,
ערכו סימפוזיון, זיכרונות של בני אדם
שבאו במגע עם נציב הרם,
ואז הבדרן את המסכה הסיר
ובקול שקט לשומעים הסביר,
הסביר והפציר, כלום לא הסתיר
לאחר שכל הבעיות לאנגלים ידועות
רק הם מסוגלים בארצו לשלוט
אז עלו לדרג הקובעים בממשלה,
שחששה מפני הביקורת לא קלה,
שתזכיר את כניעתם למחתרת - בעבר
עד שבין השומעים חכם נמצא,
שמיד מצא יתרונות בהצעה
שקלט מיד את הרעיון הנאור,
שבכל העולם כל עיתונאי יזכור,
רעיון המביא כבוד והדר
להוד מלכותו, שבני העדה הסובלת
ביקשו מאנגליה לשוב ולשלוט.
בהתלהבות ובמרץ פנה לממוניו
ובעיקר לחבריו
ובעל פה ובכתב ניהל את הקרב,
כאילו המדברים פנו רק אליו,
בכל מקום נשא את דבריו
עד שהקרח הכבד נשבר
והם שכנעו את השר,
הממונה על ענייני החוץ
ומאז התגלגל הכל מהר
תמו ההיסוסים, סולק כל המעצור
והפרלמנט ששמע, אף הוא שוכנע
וברוב קולות החליט לעזור
לעדה הקורסת, דוויה וחולה,
שפנתה, כמו לגואל - לבריטניה הגדולה.
ונתן אור ירוק לראש הממשלה
למבצע,
שמיד בקוד סודי נקרא:
מבצע "חזרה".
לא עבר זמן רב ובכל העולם
מנשר של הוד מלכותו פורסם:
"ממשלת הוד מלכותו מודיעה ברבים,
שהיא נאותה לבקשות של כל התושבים,
בני שתי עדות -
לשלוט
בארץ הקדושה לשלוש הדתות!
היא תקבל מנדט על כל פלסטין
מהר החרמון עד לים התיכון
ומלבד ממשלת הוד מלכותו
איש לא יערער: "אין דיין ואין דין!"
והוד מעלתו, הנציב העליון
הואיל לשוב והוא מוכן להתחיל
במקום בו גמר.
שרביטו בידו ובשנייה "הספר הלבן",
שאין להכניס בו שינוי קטן,
לגבי אדמות שאסור להתיישב,
לא לנסות לקנות - מאסר וקנסות
וכן אסור אזרחים לחטוף
ולהחזיק בכוח
מסכנים, שרוצים את הארץ לעזוב.
רק הנציב העליון
רשאי להוציא רשיון
לעזוב את הארץ מתוך רצון,
בלי אילוץ ובלי כפייה."
חופש יציאה! הללויה!
חדש ימינו כקדם!
הכונו ותיקי פלמ"ח, בעלי קרחות,
הסוחבים את הכרס, במקום שריון
והבנות, שצבעו את שערן ללבן,
רוצו לחנויות וקנו מקלות
או שמא נמצא עוד מטאטא במחסן,
התכוננו למבחן
לדו קרב מסוכן
בקפא"פ
ומי שלא נולד עוד באותם הימים
אלה ראשי תיבות ל"קרב פנים אל פנים".
ואתם סליקרים שכבר שכחתם,
היכן הסתרתם את הרובה הגרמני
במקלחת של הבנות או בשירותים
שפשפו היטב את המצח המבריק
והוציאו את קופסת הכלים הקטנים
מהסליק
ואל תשכחו את התורכי ואיטלקי,
שנקברו בכד חלב על יד הרפת
מתחת ערמת הזבל.
שפשפו, מרחו היטב את הנשק
בגריז, המגן מפני חלודה,
כי עוד מעט ההצגה תתחיל
כרגיל
בארץ הגיבורים בצפון בגליל.
ורק הרצפלד חסר!
ולגבי הגזירות - לא יפחידו אותנו,
שומר ישראל לא ישו ויפעל,
מול איסורים - נעמיד פטנט
מיושן, אך יעיל - חומה ומגדל.
הכל בלי רעש, תוך הפתעה,
מבצע מתוכנן, בחסות חשכה
ותוך כמה שעות על גבעה צחיחה -
ניצב יישוב "גבעות-בר".
איש לא ראה ואיש לא שמע,
אלה היו אנשי הדממה,
12 משפחות כגרעין מצומצם
ולא הפריע להם אף אדם,
לא משמר בריטי ולא בני המדבר,
שבוטחים ישנו באוהלי קדר,
ולא מתחו תיל ולא הקימו חומה
ודפיקת הפטיש לא ניפצה הדממה,
ורק תורן עם נס כחול-לבן
יבשר לכוחות השממה:
"אנחנו כאן!"
וכאשר גילו בבוקר אנשי המדבר,
מי למרחב פלש וסגר המעבר
והקרוונים, המסודרים כמו בצבא
קראו בזעם דברי נבואה:
"השמים לא יתנו לכם לחיות כאן
והחולות ימחקו את כחול ולבן!"
ואתם הפוקחים עיניים בתימהון
אל תהססו, תפתחו העיתון,
זכרו היטב את התאריך ההיסטורי:
20 בינואר אלפיים וארבע,
36 שנים לקיום מדינת ישראל:
במבצע מתוכנן, כמו "חומה ומגדל"
בחסות הלילה הקר ואפל,
בנעלי גומי בחולות המדבר,
כדי לא להעיר את כלבי הכפר
ירדו מהמכוניות וצעדו בשורה,
עד שלא הגיעו למטרה
וכאשר בחושך נגעיו בקרוונים,
שבעתיד יהיו ביתם,
לא שר אף אחד ולא יצא במחול
והזרקור העליז את אירוע לא ליווה,
כי הכל התנהל בחושך ובדממה
והרצפלד, שבשירתו הלהיב את האורחים,
מזמן נפטר!
כך נראה נחשון במבצע התיישבות
באדמות המדינה, שסירבה למות
מרצונה הטוב
ולהגיש הגרון מרצונה לסכין
לבן פלשתין
והגשימה דברי המנהיג משדה-בוקר,
שכמו לפיד הלך לפני המחנה
ובבואו למדבר לעמו בישר:
"אם החלק שהוא רוב המדינה
ישאר שומם,
מדינה זו לא תתקיים
וחזון רב נחוץ, אהבה ותבונה,
כדי להתגבר על השממה."
בינואר 2004, תאמרו: "קצת מאוחר",
בלי שירים ובלי 'הורה', בלי כתבות בעיתון,
שלא הבליט את המבצע בעמוד הראשון,
בלילה חשוך וקר במדבר
12 משפחות הקימו יישוב:
"גבעות-בר".
19.1.2004. |
