שעור אחד נכנסת שרה (המורה) לכתה, מניחה את כל ערמת הדפים שלה
על השולחן. אני נזכרת שהיום מתחילים ללמוד קפקא.
היא מבקשת שנשתוק ומתחילה לקשקש על עבודת הגמר שאנחנו נצטרך
להגיש בסוף השנה. אני חושבת לי על העבודה, "התפסן בשדה השיפון"
נראה לי האפשרות ההגיונית ביותר. אני עוד לא שכחתי איך חברתי
הטובה הסתכלה עלי כשאמרתי לה שכל כך התחברתי לדמות של הולדן
ואני ממש לא מבינה למה היו צריכים להכניס אותו למוסד. מילא כמה
טיפולים אצל פסיכולוג או משהו, אבל ככה להרחיק לכת? למה? חבל
על הבן-אדם. הוא לא הראשון שרוצה לחיות ביער מבודד רחוק מכל
אדם, אני יודעת שאני רוצה.
אני שומעת במרחק את שרה מתלוננת בפנינו על זה שמשרד החינוך
בוחר לנו יצירות לימודיות לא הגיוניות ושקפקא שייך
לאוניברסיטה, ועוד כמה גרסאות כאלה של אי הבנה. חוסר הריכוז
המופלא שלי שוב נדד וכבר דמיינתי את עצמי חייה בבקתה מעץ באמצע
המרחבים של ניו זילנד.
פתאום נזכרתי במשהו שחבר לשעבר אמר לי: "אני מוכן לשלם
לפסיכולוגים כדי שינסו להבין את המוח שלך!" אני אישית לא חושבת
שאני כזאת מוזרה.
לאט-לאט המחשבות נדדו והגעתי לאירלנד. טיילתי שם בין בית לבית
ואף אחד לא ראה אותי, רק אני ראיתי אותם. זה היה ממש משחרר
לדעת שאף אחד לא בוחן אותי. אבל פתאום, באחד הבתים ראיתי אדם
זקן יושב על ספסל רעוע ומסתכל ישירות עלי. הסתובבתי אחורה,
הראש לכל כיוון, לא היה שם אף אחד. עברו לי שתי מחשבות בראש:
1. או שהבנאדם עיוור והראש שלו סתם מכוון בזוית שלי.
2. הוא רואה אותי וזה לא מוצא חן בעיניי.
התקרבתי אליו והוא אמר לי לבוא ולשבת לידו. נדהמתי. לא הבנתי
איך לעזאזל הוא רואה אותי.
הססתי, אבל בסוף ניגשתי אליו. הוא שאל אותי למה אני ישנה? לא
ידעתי מה לענות לו. "מה זאת אומרת ישנה? אני לא ישנה, אני לא
יכולה לישון אם אני משוטטת באירלנד". זה שאף אחד לא רואה אותי
זה במקרה.
אבל הוא לא ענה לי. במקום זה הוא רק הוסיף "אני לא מספיק
מעניין אותך? בשיעורים על יונה וולך הבנתי שלא ישנת."
"כן, אבל זה היה רק בגלל השיר המופרע הזה שהיא כתבה. מאיפה אתה
יודעת את כל זה בכלל?"
"פראנס קפקא, לשרותך".
"מצחיק מאוד. הא, איך שאני משעשעת את עצמי. האנשים הקטנים
בדמיון שלי עובדים שעות נוספות, אני רואה. אני אפילו לא יודעת
איך קאפקה נראה, אז תסלח לי..."
אבל הוא קטע אותי "עכשיו את יודעת."
הפסקתי לדבר איתו. סתם ישבתי על הספסל המסכן הזה לידו ובהיתי
בו, לא מבינה, ממלמלת לעצמי - מה לעזאזל, לא , מה, איך , רגע,
למה, לא, מה... פתאום שמתי לב שאני חוזרת על כל המשפטים
האחרונים שוב ושוב, עד שאני אקלוט אותם, כי מישהו חוצפן מפריע
לי להעביר את השדר שלי למח וגם ככה זה לא קל. זה היה כמו רדיו
שעומד בדיוק בין שתי תחנות ושומעים מילה מפה, מילה משם. אחרי
דקה בערך התברר לי שהתדר השכן היה של כל שאר התלמידים בכתה
שהתקבצו סביבי כי מסתבר שאיכשהו הפלתי עצמי מהכסא ורעדתי
כולי.
אחרי 10 דקות בערך, כשכבר סיימתי להבטיח לכולם שאני בסדר ואין
לי מושג מה זה היה, שרה הוציאה מערמת הדפים שלה תמונה של
קפקא.
חשבתי שאני חוטפת דום לב. הוא היה זהה בדיוק למי שראיתי שם
באירלנד בחלום בכל תו פנים.
כנראה שבאמת חטפתי את הדום לב, כי אחרי כמה זמן שמעתי סירנות
של אמבולנס, אבל אני יודעת שהסתכלתי על עצמי מלמעלה.

מאז הוא מבקר אותי כל יום ואנחנו הולכים לשתות איזו פינה קולדה
על חוף הים בשדרות גן-עדן.
"איך זה שראיתי אותך דווקא באירלנד?" שאלתי אותו.
הוא ענה "את יודעת כמה זמן לקח לי למצוא את המחשבות שלך? זה
בכלל לא הייתי אני, אלוויס פשוט יצא יומיים לפני לחופשת
מחלה."
"מילא, אבל למה דווקא עכשיו? לא היו אמורות להיות לי עוד כמה
שנים, או עשרות?"
"אלוהים הלחיץ אותי, הייתי בטוח שהוא מתכוון לעכשיו. אלוויס
המשיך להיות המלך, אבל גם המשיך לשתות. נתנו לו צו ל50 שנה
הבאות להכנס למוסד גמילה אז אלוהים הסביר לי הכל והחליט שאני
הממלא מקום."
"אוי אלוהים."