פילפלת, ככה קראת לי מהיום הראשון שהכרנו.
פיסטוק, זה השם שקיבלת ממני - כי אתה ממכר כמו פיסטוק, תמיד
רוצים עוד ועוד ממך.

וככה היינו אני ואתה. יחד, מכורים.

הבטחת לי כפית קטנה שאני אתלה על הצוואר ובלון. לא זוכרת למה
הבלון, אבל הכפית הייתה בשביל שאני אמשיך לעשות לך קסמים.
קשה להאמין שאתה באמת לא חוזר.
היום הודיעו לנו שזהו- הגופות זוהו ומחר ההלוויה.

התעוררתי היום ב-6:30 בבוקר. הערת אותי.
חלמתי עליך הלילה שאתה חוזר חי.
כמה החלומות שלי עליך ריאליסטים.

פתחתי טלויזיה והתמונה הראשונה שראיתי זה את הארונות שלכם.
3 ארונות עץ.
לקח לי כמה דקות, והדמעות החלו לזלוג ללא שליטה.
זהו- אי אפשר להכחיש את זה יותר.
לא הצלחתי להפסיק לבכות, בכיתי 3 שעות ללא שליטה.

החלטתי להתקשר להורים שלך, לשאול אם אני יכולה לבוא.
אמא שלך אמרה לי לבוא, הרמתי את התיק שלי ויצאתי.
תוך חצי שעה כבר הייתי מתחת לבית שלך,
צוותי טלויזיה החלו לזרום לאזור, ואני הזדרזתי ועליתי.

אפילו אחרי שנה שלא ראיתי אותם, כולם זיהו אותי. הבנתי בדיוק
איך יצאת כזה מדהים.
ההורים שלך מדהימים, אחותך מקסימה ואחותך השניה בעלת המזג שלך-
דומה לך בטירוף.

אחרי כמה שעות שישבנו ודיברנו, הבית התחיל להתמלא, צלמים,
כתבים, רדיו, ראיונות, השערות, שאלות.
בשלב מסוים סילקו את כל הכתבים והגיע איזה מישהו להודיע לנו
שהגופות זוהו ושזה אתם.

נשברנו.

אני לא יודעת מתי אני אשלים עם זה שאתה באמת לא חוזר.
אפילו הפנטזיה המטופשת שאולי הכל מתיחה ואתה תרד מהמטוס מציקה
לי. כמה כישרוני ה-mind שלי אה?

אני עדיין מתגעגעת ועדיין בוכה.
אתה תמיד תהיה הפיסטוק שלי.
ואני?

פילפלת רק שלך.