חלמתי עליך הלילה. חלמתי שאתם חוזרים חיים.
כמה טוב היה לראות אותך שוב, לחבק אותך.
זה היה כל כך ריאליסטי, כל כך אמיתי.
לראות את הכתפיים הרחבות שלך שאני כל כך אוהבת, כל כך הרבה
אנשים היו שם, מקבלים את פניכם.
ניראת שונה, הרגשת כל כך טוב בזרועותי שוב.
בכיתי לך, בכיתי שחשבתי שאתה מת, בכיתי על מה שקרה ועל זה
שהתרחקתי מהמשפחה שלך כי לא יכולתי לעמוד בזה יותר. מהתקווה
הארורה הזו.
חלמתי שאתם חוזרים חיים.
קמתי בבוקר, כל כך מבולבלת, לא ידעתי איזה יום היום מרוב
שהייתי מזועזעת.
לא הבנתי כמה חסר לי לחבק אותך, כמה התקווה כן מקננת בי,
למרות שחשבתי שהשלמתי עם זה.
למרות כל הידיעות בצבא למרות על הניסיונות של הצד השני לטמטם
אותנו, התקווה היא זו שנותרה.
אז הנה הגיע רגע האמת, הרגע בו נדע האם אנחנו מחבקים או
מתאבלים.
מתאבלים שוב עליך, עליכם, או שמא נחבק אותכם שוב, כמו
בחלום.
בין אם זה היה פנטזיה ובין אם זה נבואי.
נותרת ותמיד תשאר

החבר הכי טוב שלי

הפיסטוק שלי.

תמיד שלך, האישה הקטנה שלך,
פילפלת.