אני עומדת פה נדהמת, רועדת,
שותקת ובכל זאת - רועמת.
אין מילים שיוכלו להקל על הכאב
אין חיבוק שיוכל לרפא
ואין נשיקה שתרגיע
ובכל זאת מנסים...

אני מצטערת, כל כך מצטערת!
אני יודעת שאין בזה נחמה
ואם אני בוכה זה לא ישנה מאומה
כואב לי, רע לי
והלוואי ויכולתי לקחת ממך את כל הכאב במטה קסם
שאני אסבול בשבילך, אני אבכה בשבילך
שכל דמעה של סבל אני אוריד מעיני
ושכל רעד וצמרמורת יעבור בגופי.

אני מרגישה שמילותיי אינן מנחמות
רק לגעת, לנחם ולו רק במקצת.
אני תוהה מה כבר אוכל לעשות?
איך אוכל לנחם ואיך אוכל לעזור?!
איזה עולם מוזר הוא עולם הדמעות
ואיך קשה להתקרב לאותו אדם הנמצא בעולם זה
הכאב קשה מנשוא והעיניים כואבות כבר מבכי
רק עוד דמעה אחת

התחושות כל כך מוכרות, ההרגשה כל כך כואבת
ובכל זאת אני מרגישה חוסר אונים מול כל זה
שלא משנה מה אני אעשה אני לא אוכל לעזור
כואב לי לחשוב עליך במצב כזה
ולדעת שלא תיתן לי חלק בכל זה

ובכל זאת באם תרגיש צורך
אני פה
כואבת איתך
סובלת איתך
בוכה איתך
ומבטיחה שאם תרצה
אעבור איתך כל פיסת דרך במסע הקשה הזה
אני פה
אוהבת יותר מתמיד.