לפעמים אני צועקת לעצמי: ת-ו-ם-!-!-!
תתעוררי...
את חוזרת על אותן טעויות, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב...
היסטוריה נועדה כדי שילמדו ממנה ואת קיבלת כנראה נכשל
בהיסטוריה מודרנית כי אי אפשר לראות שלמדת.

טיפשונת, רק ברפרוף בפיסות החיים המוקלדות האלה אפשר בעצם
להבין מדוע נידונת, כנראה, לעצב נצחי שהרי העצב לא בא מהעולם
(תמיד, רק לפעמים) אלא בא מהטעויות שלך, אותן, כמה נוח, את
שוכחת כל פעם מחדש.

תלמדי ממה שטעית, תתחילי דף חדש, ללא כל השרבוטים בצד.
תעזבי את העבר לרגע, אחרת הוא ימלא אותך, עד כדי שלא תוכלי
לנשום, כי כך כבר קרה.

כבר נישקת שפתיים אוהבות.
כבר אמרת מילים רבות משמעות.
כבר נתת מתנות קיטשיות.
כבר ברחת למקום הטוב בלי ללכת.
כבר בכית על האימפולסיביות שלך.
כבר הרגשת כאב כל כך חד עד כי אפילו הכאב הפיסי התגמד.
כבר...

ואם זאת לא למדת ב-כ-ל-ל!

אז חשבתי שאולי אם אני אכתוב את זה מולך, תוכלי לראות לרגע כמה
ההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב...