אני בת 15, ניראת יחסית גדולה לגילי, זייפתי תעודת חוגר
ונכנסתי למסיבת חיילים.
בהתחלה בכניסה, יש את ההתרגשות הזאת והפחד שיגלו שאת קטנה,
כמו שפעם, הייתי בממדיון שהייתי בת 9.
והכניסה למגלשה הגדולה הייתה מגיל 10 ופחדתי שיגלו שאני קטנה.
שישאלו אותי מתי נולדתי ואני אתבלבל.
אבל במסיבה זה לא היה ככה, נכנסתי כמו גדולה, בלי בעיות, ככה
זה בנות.
במסיבה הכרתי אותו, הוא קנה לי שתייה.
באותו הרגע חשבתי שהוא מנסה לשכר אותי, כי הוא מהנצלנים.
אבל הוא היה לוזר, הוא חשב שככה זה ילך, כמו בסרטים, שהגבר
מזמין לאישה משקה והם מתאהבים.
ובסוף באמת התאהבנו.
הוא התחיל לדבר איתי, למרות שלא כל כך התייחסתי אליו.
לא בגלל ששיחקתי אותה קשה להשגה, בגלל שהוא היה פשוט לוזר.
ואז הוא שאל, "מה את עושה בצבא ?"
אמרתי לו שאני קטנה, אולי ככה הוא יעזוב אותי.
אבל הוא נישאר.
הוא סיפר לי שאותו תמיד דופקים, שהוא כל היום רק טוחן שמירות.
איך שהוא אמר את זה, התחלתי להתעניין בו.
תמיד חלמתי להיות עם טוחן שמירות.
כשהוא אמר את זה, היה לו מבט עצוב בעיניים, כאילו הוא ניסה
להתקבל לאיזה סיירת מטכ"ל או משו, ודפקו אותו בפסיכולוג,
כי הוא לוזר.
ואני, תמיד הייתה לי חולשה לאנשים עצובים.
ככל שהם היו יותר עצובים ככה יותר נמשכתי אליהם.
גם בכלל לדברים עצובים.
כשכולם היו יושבים בבית בחורף, ליד המזגן, ומקללים על העונה
הדפוקה והאפורה הזאת, אני הייתי עם חיוך גדול על הפנים קופצת
בין השלוליות.
בסוף המסיבה החלפנו טלפונים.
אחרי שעה הוא התקשר לבדוק שבאת הבאתי את הטלפון שלי.
ואחרי שבוע כבר התחלנו לצאת רציני, ואני הפכתי להיות החברה של
ה"טוחן שמירות".
לא היה אכפת לי שכולם שנאו אותו, והסתכלו עליו כלוזר שיוצא עם
ילדה שקטנה ממנו ב6 שנים, הוא היה הגיבור שלי.
לפעמים אני חושבת שהוא התחיל לצאת איתי רק בגלל שהוא לא היה
יכול להשיג מישהי אחרת.
אבל ככל שעובר הזמן ככה אני מבינה כמה הוא אוהב אותי ולא היה
יכול לחיות בלעדיי.
לפעמים הוא מדבר על חתונה.
אבל אני עדיין קטנה, כל החיים עוד לפנינו.
מחר יש לו יומולדת 26, באמת שאני לא יודעת מה לקנות לו..
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.