ושם, לייד נהר עומד, מרחבי דשא אינסופיים מתפרסים עד לקצה שדה
עיניה, ערוגות ירק מימינה, קוראים לה, מזמינים. עמדה יחפה
בדשא, אותו הדשא שאינו נגזם מספר שנים, צמחי בר שונים ומגוונים
צמחו בו, הנביטו תחושת חיים והתחדשות בשטיח הירוק.

אך הפעם, התעלמה מפרחי הבר שנהגה להריח, תמיד נתנו לה הרגשה
שיש יותר, יש יותר בעולם הזה, משהו גדול יותר ממנה, גדול יותר
ממך, לא ברור מהו עדיין, אך זה נועד לה, רק בשבילה. רעש חלוש
ורועש בחוזקה של זרד נשבר, מפנה את כל צומת ליבה למקור הרעש,
האם יש כאן מישהו? לא, רק עצם המחשבה גרמה לעורה לסמור,
ולקובית קרח קרה להחליק במורד גרונה, אין כאן אף אחד, איש לא
יודע, איש לא שמע, מה סיפרה, דברים ברומו של עולם, ודברים..
דברים שאף אחד לא יוכל להבין.

אינספור פעמים הם אמרו לה "דברי איתנו", "אנו ההורים שלך, אולי
נוכל לעזור", חה, היא מחתה, ליגלגה על משפטים חסרי תוכן
ומשמעות עבורה, "לעזור? איך תוכלו לעזור?! אתם יכולים להחזיר
את המתים??" שיננה לעצמה, דמעה גדולה וכסופה זלגה על עור שזוף
דולפת מעין כחולה, המסונוורת מאור השמש השורפת, עמדה שם, הרוח
קורעת שערה הכהה, כמעט מעיפה מעוצמת הפגיעה, אך עובדה זו לא
נראת שכלל מפריעה לה, ילדת טבע היא הייתה, ספונטנית, פראית,
שאפתנית ודעתנית, תמיד רצתה יותר, אף פעם לא הספיק לה.

ולפתע, כנמר מהסס על סף תהום, החלה לרוץ, ורצה... ורצה... כפות
רגליה היחפות פגיעות למעללי הטבע, רק לרוץ, לברוח, לצאת מכאן,
לצאת!

אך הטבע תכנן לה משהו אחר. אבן גדולה סיכלה תעדיה וגרמה לה
לעצור ולמעוד, אבל לא! אסור לעצור, אבל אין עוד כוחות, מתמגזגת
על הטבע וממלמלת לעצמה "קומי סיון, קומי" אך נשארת דוממת על
האדמה הלחה, חופן חול חבוש בכף ידה, שוכבת, לא זזה, כאחד עם
הטבע, אפילו שיטתה עצמה במחשבה של העלמות, וברגע קטן של תעוזה,
אספה כוחותיה והחלה לרוץ, רק לא להפסיק, אם רק היה רואה אותה
מישהו, חשבה לעצמה.

מראה ילדה, כמעט בת 17, שערה הנפוח פרוע, לחייה לבנות כסיד,
שפתיה האדומות רוטטות,
כל כך נסערת, פלג גופה העליון עולה ויורד בהתאמה, מתנשפת, קוצר
נשימה, מבטה ריק וחלול,
כאילו אבדה נשמתה, ואולי כך הדבר?

המרדף ממשיך, המחשבות סחררו את מוחה, השאלות החלו להציפה,
נעצרה. כנראה הגיעה ליעד, עץ, עץ עב גזע, ענפיו רבים מתפצלים
ומתלכדים כאחד, ומאחורי הגזע הוא חיכה לה, רגוע, שליו, משעשע
עצמו במחשבות נודדות, מסתובב לקול הצעדים הקרבים אליו, ובראותה
אותו היא כושלת ונופלת.

המבט הנינוח שעטף את פניו השתנה, אימה ריצדה בעיניו, הוא רץ
אליה, מחזק אותה, "סיון?" הוא חוזר ושואל, איננו מפסיק, לא
מוותר, עד שיקבל תשובה הגיונית מעבר למילמוליה חסרי התוכן.
"אמא של יעל נפטרה" היא תפסה תעוזה, לקחה נשימה עמוקה, והמילים
כאילו פיזמו דרכם מפיה,
הוא נעצר, הפסיק ללטף את שיערה באינטנסיביות, הביט בבחורה
הנסערת שעמדה מולו, הביט ושתק לאט לאט עזב אותה, שמט את
זרועותיו, את אותה התנוחה המחזקת והמחממת , ידיו רעדו, היא חשה
בזה, משקל גופו עבר לאחור, הוא התיישב והביט בעץ, עדיין לא
הוציא מילה מפיו, לרגע חששה, חשבה לעצמה כיצד התהפכו היוצרות,
עכשיו תפקידה לדאוג לו, אך דווקא עכשיו? כשהיא זקוקה לו כל כך
לעצמה.

היא נשארה דוממת במקומה, מפחדת לגשת, סדר נשימותיה הקצוב החל
לחזור למסלולו הרגיל, ושוב היא חשה באותו הכמיהה, רצון עז לחוש
את זרועותיו החזקות סביבה, "אדם?" קולה היה צרוד וגבוה, מראה
אדם, אדם שלה, סגור ומקופל בתוך עצמו, שיבש את דרך מחשבתה.
אדם, נער חסון וגדול מימדים, עצמות לחייו בולטות, שערו תלתלים
זהובים, לאט חזר אליה עוז רוחה, היא נגשה אליו, ליטפה שערו,
ובתנועה מגושמת ומהירב אחת הוא אחז בה, הביט עמוקות אל תוך
עינייה, קורא מוחה, מחשבותיה, לשבריר שניה הוא הביט, ואז חיבק,
כל כך חזק הוא חיבק, דמעותיו דמעותיה, כאבו כאבה, שניהם כאחד.

יושבים מחובקים, תחת עץ רחב ענפים, מסרבים לעזוב, באמצע מדשאות
רחבות, נוצר קשר, תקשורת בלי מילים, הם הבינו, החליפו סודות,
מחשבות, הקלו זה על זה רק בהיותם שם, ובמבטם, ונוכחותם, שם.