ניסיתם פעם לדמיין איך נראה ראש של בן אדם כשכדור של M-16 פוגע
בו?
רוב האנשים חושבים, כמו בסרטים, שהוא פשוט נכנס מצד אחד ויוצא
מהשני, אבל האמת היא, שהכדור, שמסתובב סביב עצמו לפחות שלושת
אלפים סיבובים בשניה, חודר למוח כמו בלנדר, מרסק אותו לחתיכות,
ורק אלוהים יודע מאיפה הוא יוצא.
אני לא יודע למה אני כותב את זה, אני רק יודע שזה עושה לי קר
בלב.

עברו רק שתי דקות, תמיד הזמן לא זז ביום לפני היציאה.
בעצם זה לא משנה כמה מהר הוא זז כשצריך לעמוד שמונה שעות בעמדה
המסריחה הזאת.
השמש זרחה על חברון, צובעת את האופק בכתום אפרסק חיוור. קריאות
המואזין הדהדו בעיר מרובת המסגדים, מעירות את האנשים לתפילת
הבוקר ולעמל יומם. "עוד מעט", ידעתי, "ילכו הילדים הערבים לבית
הספר."
"ואני עוד אספיק לראות אותם חוזרים לפני שאפסיק לשמור."
בדקות שלא חלפו ניסיתי לחשוב על הבית, על מה שאעשה כשאגיע לשם.
זה רק גרם לי להרגיש גרוע יותר. לפעמים החופשות הקצרות מביאות
אותי להכיר בעובדה שחיי האזרחיים אינם דומים בשום צורה למה
שאני רוצה מהם, שאין לי בעצם חיים אזרחיים.
זאת הדואליות של חיי הלוחם. לא משנה פעם בכמה זמן אתה יוצא-
אתה עדיין חי בבית ורק נמצא בצבא.

חשבתם פעם מה ההרגשה כשכדור של M-16 פוגע לך בראש?
אומרים שאתה מת לפני שאתה מרגיש משהו, שברקמות של המוח ממילא
אין עצבים.
אני לא מאמין לזה, זה בטח כואב נורא.
ולחשוב שאחרי שאני סוגר שמונה עשרה עוד רוצים ממני ללכת
להלוויה ביציאה שלי.
למה בכלל צריך חיילים בהלוויה הזאת? הבן אדם מת ב-83, החטיבה
עוד לא הוקמה אפילו!
משום מה הצבא תמיד שולח אותי להלוויות. לפעמים זה אפילו יכול
להיות נחמד.
כשהייתי בטירונות שלחו אותי להלוויה של מישהו שמת בבא"ח שנה
קודם. הוא ירה לעצמו בראש באחת העמדות. הצבא טוען שהוא שיחק
בנשק ופלט כדור, אבל כל מי שהכיר אותו, במיוחד המשפחה והחברים
מהפלוגה, חושב שהוא התאבד.
לא שהיה אכפת לי בזמנו.
הטירונות היא תקופה קשה, שבה גם חופשה קצרה נראתה לי כמתת אל.
כל מה שאני זוכר מההלוויה הזאת זה שהיא פטרה אותי ממסע שש קצר
ומיותר, זה והארוחה במקדונלדס בדרך חזרה. אין לי מושג אפילו מה
היה השם של הבחור.
"ג'יב לי שוקולטה"
"שו?!"
"שוקולטה, אנה בידי שוקולטה"
הילד הערבי לא נראה מבוגר יותר מעשר שנים, לפי תיק הגב שלו
אפשר היה להבין שהוא בדרך לבית הספר.
"אנא מפיש שוקולטה! רוח מן הון! יאללה רוח אל מדרסה!"
הילד הלך.
"כוס אמא של הדביל שהביא לו שוקולד"
"על מה חשבתי?"
רק בדרך חזרה הבנתי את המשמעות של ההלוויה הזאת.
היה זה לילה שקט וחסר ירח. אחד הלילות  מרובי הכוכבים שיכולים
להיות בחורף רק במדבר.
ניסיתי לישון, ישבתי בכיסא על יד החלון והשענתי את ראשי על
השמשה הרועדת. חשבתי על הש"ג מתאבדים, העמדה שבה הוא מת. ראיתי
אותה במחשבתי, זוכר כל פרט. (באותה תקופה שמרתי שם שעה קלה
כמעט בכל יום). דמיינתי אותה בשעת בוקר מוקדמת, שלווה, צופה אל
המדבר ואל השמש העולה, צבועה בגווני פסטל רכים של ירוק וסגול
בהיר, את צלו ההולך ומתקצר של השער. רק אחרי כמה שניות הבנתי
שצה"ל לא ויתר ללא סיבה על הבטון החשוף ועל ירוק הזית
הסטנדרטי.
שחר הפציע בדמיוני, קרני השמש הזהובות שלו חושפות כתמים של
אדום כהה על רקע אפור.
עד עכשיו אני לא מצליח להוציא את התמונה הזאת מהראש.
אתם מאמינים ברוחות?
גם אני לא.
שמרתי שם לילה אחר כך.
באותו זמן שמירה של שעה נראתה לי ארוכה מאוד. לא עמדתי סתם,
הלכתי סביב עצמי במעגלים קטנים, בקצב אפסי ושרתי בשקט את "ואיך
שלא" של אריאל זילבר. קצת לפני השעה 12:30 נפתח השער מעצמו.
השתתקתי והלכתי לסגור אותו, בדיוק כשנגעתי בו שמעתי צלצול
טלפון. על קיר המחסן שממול לעמדה הותקנו שני טלפונים ציבוריים.
הימני מהם צלצל. ממשיך בכך דקות ארוכות. לא הצלחתי לחזור לשיר,
במקום זה פשוט עמדתי ובהיתי בו. לפתע הוא פסק באותה פתאומיות
שהחל והשער נפתח מעט ונסגר בקול חבטה עמום.
אני לא יודע למה לא סיפרתי על זה לאף אחד, כנראה פחדתי שיחשבו
אותי למשוגע, אבל זה חזר על עצמו מאז לילה אחר לילה עד סוף
הטירונות. ב-12:26 היה השער נפתח, הטלפון צלצל עד 12:37 אז היה
השער נסגר בקול חבטה, או נפתח ונסגר אם סגרתי אותו.
לפעמים היה נדמה לי ששמעתי הד של ירייה מרוחקת בתוך החבטה
הזאת, ואז הייתי חולם חלומות מלאי מראות ירי ודם, ושנתי הייתה
קלה כל כך שהייתי מתעורר כשהעירו את חברי לשמירה.

"עמדות מעגן אשרו האזנה..."
"גרוס רות", "ארבע-חמש רות..."
"קבלו התרעה: בכוונת פעילים מאזור חלחול לבצע פיגוע במתווה של
חטיפה במרחב חברון-קריית ארבע. אשרו שקיבלתם"
"גרוס", "ארבע-חמש"

באימון המתקדם העברנו שבוע אחר שבוע בשטח וכמעט שלא הגענו
לבסיס. כשחזרנו לשם, כעבור חודש וחצי, ראיתי לשמחתי שהטלפון
הימני נעלם, מותיר את אחיו השמאלי בודד על קיר הרספ"יה.
סדרתי את הרשמ"ש כך שאעלה לשמור ב12. החלטי שהדרך היחידה
"לסגור" את הקטע הזה היא להתעמת איתו.
האוויר היה קריר, והדקות חלפו בעצלתיים בזמן שחיכיתי.
ב 12:27 עמדתי ובהיתי בשעון, השקט היה כל כך מוחלט שיכולתי
להקשיב לפעימות ליבי ההולכות ומתגברות.
-רינג רינג
קפצתי ממקומי ונצמדתי לקיר הבוטקה כאילו אני מבקש למצוא בו
מחסה בפני הצלצול.
-רינג
הרוח הקלילה פתחה את השער החורק. נטשתי את העמדה וניגשתי
לטלפון.
"הלו" הקול נשמע לי מוכר באופן מוזר. היה בו גוון שהעיד על
צעירותו של דובר, ושימחת חיים פיכתה בו במופגן. "אני מחפש את
בית הקברות הצבאי בבאר שבע חלקה 626 ..."
עכשיו כבר היה לי ברור שמדובר במתיחה נוראית. מישהו שיחק בי,
לילה אחר לילה, ועוד יש לו את החוצפה לדבר איתי בטלפון. זעם
עצום מילא אותי.
"חתיכת אידיוט!" צעקתי על השפורפרת "זה נראה לך משחק!"
"יש לך מושג כמה הפחדת אותי עם המשחק המטומטם שלך!"
"אל תמעיט בערכם של משחקים" הקול התעלם לחלוטין מהכעס שדיברתי
בו "יש ביניהם כאלה שחיים שלמים יכולים להילקח בהם."
הקו ניתק.

"אלוהים הגדול הרחום והרחמן..."
בילאל התעורר.
פסים של אור חתרו באפלוליות החדר הקטן. פיסות אבק ריקדו באוויר
הזהוב מול פניו, נוצצות כאניצי נחושת. הוא הביט בהם ההשתהות
וניסה ללא הצלחה ללכוד אחת מהן בכף ידו.
יום חדש התחיל.
בילאל קם בעדינות מהמזרון, נזהר שלא להעיר את שני אחיו ואחותו.
מחוץ לדלת העץ השבורה חיכה לו עולם שלם. סמטאותיה הצרות של
הקסבה רחשו מחיים. השמיים המו, דרורים ויונים התעופפו ברעשניות
בין הגגות, מחפשים במה להשקיט את רעב הלילה. ובמרתפים האפלים
התנהל קרב עקוב מדם בין חתולי הרחוב מזי הרעב לבין העכברושים
הענקיים, שנאבקו בהם על שיירי המזון שבאשפה.
באחד המרתפים הנטושים האלה היה טמון אוצרו, שמור מכל משמר.
בילאל הלך לשם והוציא אותו ממחבואו בהחלטיות, בוחן את החפץ
דמוי הביצה, עשוי הפלסטיק. מאז שמצא אותו דמיין במוחו את מה
שיקרה ברגע שיוציא את הניצרה. די היה במחשבה הזאת כדי לגרום לו
לחוג סביב עצמו בהתרגשות.
"היום הוא היום" חשב, ומגע הפלסטיק הקר העביר בו צמרמורת.
היה זה יום הלימודים הארוך ביותר שידע בילאל מימיו. הוא ניסה
לחשוב על דברים אחרים,  אבל איכשהו מצא את עצמו מדמיין שוב
ושוב את ברק האש ואת רעש הפיצוץ. הציפייה הפכה אט אט, נתמכת
ביום הולדתו האחד עשר, למין עקצוץ מענג, מפחיד ומסעיר שהתחיל
בחזהו והגיע דרך מותניו עד לקצות אצבעותיו.
מבלי להבחין בכך צעד מחוץ לכיתה מהר יותר מכל חבריו. "זה עכשיו
או לעולם לא", חשב, והבין פתאום שליבו פועם חזק ומהר יותר מאי
פעם, ושפחד קמאי אוחז בבטנו.
העמדה התקרבה יותר ויותר, שלושים מטר, עשרים מטר...
לא נראה היה שהשומר מתייחס במיוחד לילד בן העשר שהתקרב אליו.
הרימון היה בכיס המעיל, הוא זרק אותו והתחיל לרוץ באותה תנועה
ממש.
הפחד נתן לו כנפיים.

חשבתם פעם איך זה לירות למישהו כדור בראש? לילד?
אני חושב שרוב האנשים מתגאים בזה, או לפחות מתעלמים מההרגשה
וממשיכים בחייהם.
אני לא יודע למה סיפרתי לכם את זה. אני רק יודע שזה עושה לי קר
בתוך הלב.