פנס, פנס, פנס. פנסים, הם עוברים על הדרך, חולפים במהירות
כאילו יש להם מקום מאוד חשוב להיות בו ואני מפריע להם. אני
יושב ומסתכל איך הם רצים לידי, איך כל אחד מהם שעובר לידי מעיף
בי מבט חטוף, מסנוור אותי לרגע קט.
מסביבם ומסביבי החושך רץ ועובר. נעלם לרגע כשהאור דוחף אותו
הצידה, אבל מיד חוזר ותופס את מקומו בטור הארוך של חושך
ופנסים.
אני חושב שיש עוד דברים מחוץ לחלון, כביש, עצים, סלעים, חיות
קטנות ועוד, והם כולם רצים ובורחים ולא נשארים במקום כמו שהם
אמורים.

פנס, פנס, פנס ועוד פנס. עוד אחד ועוד אחד, זזים באותו קצב כל
הזמן.

האוטובוס ממשיך לנסוע ואני במקום שלי לא זז, לא מתקדם. הייתי
רוצה שמישהו יסביר לי איך זה יכול להיות שאני פה עומד ולא זז
מילימטר, אבל האיש שיושב במושב לידי כל הזמן מתקדם. אני לא
מבין את זה; איך זה יכול להיות שהוא נשאר ממש לידי כל הזמן,
ובכל זאת הוא מתקדם במהירות של 80 קילומטר לשעה בעליה של הקסטל
לכיוון ירושלים, בעוד שאני נשארתי בת"א? מילא אם זה רק היה
הוא, אז עוד איכשהו הייתי יכול לחשוב שזאת איזה חריגה קטנה
מהמציאות, לא איזה משהו קטסטרופי, בסך הכל יש הרבה חריגות כאלה
כל הזמן לא? אבל זה לא רק הוא, זאת גם האישה ההיא שיושבת
מאחורי ומעשנת למרות שאסור באוטובוס. זה גם הילד שבוכה לאמא
שלו שהוא רוצה לשבת בכיסא של הנהג. אלו גם שני הנערים האלה עם
האוזניות ששרים עם ברי את חלליות.

עוד פנס ועוד פנס חולפים על פני, מסנוורים ואז ממשיכים, מפנים
את המקום לפנס הבא.

עכשיו כשאני חושב על זה, זה הרבה יותר חמור ממה שחשבתי! כל
העולם השתגע, זה כבר לא רק כל מי שבאטובוס שלי.
זה גם הנהג מונית שנדחף לי למרחב האישי עם המונית שלו ועוד
אחרי התעקש לקבל ממני 20 שקל על זה שהוא עמד איתי במקום במשך
רבע שעה. זאת גם התחנה המרכזית החדשה של תל אביב שהופיעה משום
מקום ובלעה אותי בלי בושה. זה כל הגולנצ'יקים והנחלאווים
והצנחנים שדחפו ונתקעו בי, ועוד אחרי זה העיפו בי מבט כאילו
שזו אשמתי שהם לא מסוגלים להתחמק מכתף של בן אדם שעומד בלי
לזוז.

פנס, פנס, פנס ועוד אחד. "ירושלים 24 ק"מ" ואז עוד פנס ועוד
אחד.

העולם השתגע לגמרי! אין ספק שאני השפוי האחרון. תמיד כשהייתי
קטן אמרו לי שאם אני לא אקום ואתחיל לזוז ולעשות דברים אז
העולם לא יבוא אלי לבד, ותמיד חשבתי שזאת האמת והשתדלתי לזוז.
אבל עכשיו אני רואה שזאת סתם טעות, כי עובדה שבמשך כל השעות
האחרונות אני עמדתי בלי לזוז והעולם פשוט החליק לו לבד מתחת
לרגלים.

פנס, פנס, פנס...

באמת שתמיד חשבתי שזה אני שזז, שהולך, שבוחר, אבל מסתבר שלא
הנה, עובדה! הוכחה! במשך כל הזמן הזה העולם זז והשתנה, הלך
וחזר, דחף ומשך, קרע וחיבר, קנה ומכר, בנה ושבר, הדליק וכיבה
,צחק ובכה, אכל ושתה, פצע וחבש, עלה וירד, צעק ולחש, כתב ומחק,
עמד ורקד, היכה וליטף, ניקה וליכלך, פתח וסגר, חלף ועבר...

ואני? נשארתי באותו מקום בלי לזוז, פה, איתה.