הניחוח, אותו ניחוח...
הנקטר המוכר מימים ימימה
ממהותי הפנימית והמוחלטת
מתוכי, ממני, בי.

העולם מתפרש ופורש את זרועותיו לחבקני
כפי שתמיד חיבק,
כפי שתמיד אהב.
העולם משתרע לנגד עיני כשטיח מוזהב רחב ידיים,
אבא ארך רגליים.

הקיום כנצח אינסופי עתיק משחר מאורות
עומד ניצב בפריסה נרחבת
מאופק לאופק
אורגזמה בלתי נגמרת של חגיגת הקיום
הזרימה, האיזון, האהבה, האושר...
כפריסת ידיים למרחבים, הושטתן לצדדים
כקפיצה מצוק אל עבר הלא נודע
אל עבר מקור הנביעה

חירות
אושר
אהבה.