כאשר כולם כבר הלכו לישון וכל הקולות השתתקו אט-אט אל תוך
החושך האין סופי, עלתה טלילה אל גג ביתה, התיישבה על הכרית
הלבנה ויצאה לדבר עם כוכבים. טלילה ידעה שהיא קצת מיוחדת. היא
הכירה המון אנשים שטענו שהם מדברים עם בני אדם. לפי ניסיונותיה
אתם, הם באמת בעיקר דיברו. היא שמעה על כמה מכשפים שיכלו לדבר
עם החיות. היה אחד שטען שהוא שוחח עם אלוהים, אבל, עד כמה שהיא
ידעה, היא הייתה היחידה בעולם שדיברה עם כוכבים.

טלילה הכירה את כולם ממש באופן אישי. הם היו בשמים במאות
ובאלפים, אבל כל כוכב היה יחיד ומיוחד. כל הכוכבים נראו לה כל
כך שונים. היה שם כוכב גדול ואדום, אחר היה כחול קטן ומנוכר.
היו את השובבים שכל הזמן היו מנצנצים והיו הכוכבים הזקנים
שבקושי היו פועמים.
כל ערב הכוכבים היו צועדים לאט-לאט, מזל אחרי מזל, עולים במזרח
בסדר מופתי ומתקדמים בשמים בהילוך איטי. כל כוכב זורח בשעה
היעודה, אף אחד לא הבריז לה או הנחיל לה אכזבה. היו גם תמיד
הפתעות ושינויים, כוכבי שביט שבאו לבקר והפכו לחברים, כוכבי
לכת שעברו בסביבה תמיד עם שיר יפה או מילה טובה.
כל כוכב סיפר לה סיפור. לפעמים היא שאלה אותם שאלות והם תמיד
ענו לה תשובות חכמות אחרי שניים או שלושה לילות. היא הייתה שרה
לכוכבים הצעירים והם חיזרו אחריה במלים חמות וחיוכים לבנים.
הכוכבים היו תמיד דורשים לשלומה, וכמו עם חברים טובים, היא
תמיד יכלה להתייעץ אתם ולקבל עצה חכמה.

בלילה אפל במיוחד ביקש כוכב צעיר, כזה שבקושי רואים, את זכות
הדיבור להגיד לטלילה כמה מילים.
"טלילה שלי, אני רוצה לשאול אותך משהו, תעשי לי טובה תחפשי
בשבילי את התשובה. הביטי ילדתי, בשמי הלילה השחורים. לכל כיוון
שתביטי יש כל כך הרבה כוכבים, ישנן מאה מיליארד גלקסיות לפחות
ובכל אחת מאה מיליארד כוכבים. אז תגידי לי טלילה, איך זה שאת
שמי הלילה איננו מאירים? הרי כל אחד מאתנו נותן ולו טיפה אחת
של אור, אז איך זה שעם כל הכמות הזאת הלילה עדיין נשאר שחור?
איך זה שאור היום המסנוור הינו רק מכוכב אחד וגם הוא לא ממש
גדול ביותר?"

מבוקר עד ליל חיפשה טלילה תשובה אצל כל החכמים והמדענים. דיברה
עם פיזיקאים והתעניינה אצל מורים וגאונים, אך על אף שחזרה בערב
מפורקת, היא לא קיבלה תשובה מספקת. בחיפושיה היא חצתה יבשות
וימים, עלתה על הגבעות וירדה בעמקים.
אחרי נדודים רבים הגיע טלילה לזיכרון יעקב, העיירה היפה, ועמדה
שם בגן הציבורי בקצה המדרכה. כשעמדה כך, עייפה ומבולבלת, התחיל
איתה בחור צעיר מבני המושבה.
הם שתו קפה במדרחוב ואחר כך הלכו לטייל בכל רחבי העיירה. הם
ירדו לזאמרין, עלו למושבה, ירדו לעמק, חצו את הוואדי ועלו
לגבעת עדן לראות את השקיעה. כשהם ישבו על הספסל מחובקים, מחכים
לשמש שתצלול בין הגלים, שאל אותה הבחור מה עובר לה בין
התלתלים. סיפרה לו טלילה על השאלה המנקרת במוחה בימים
הארוכים.

חשב לרגע הבחור ואז ענה לה בקול שליו: "תראי טלילה, אם כל
הכוכבים היו ביחד מאירים באור לבן ומהמם, לא היית יכולה לראות
אף אחד מביניהם. רק כאשר יש חושך בין הכוכבים את יכולה להעריך
כל אחד, להבדיל ביניהם ולראות בכל כוכב את היפה והמיוחד. החושך
אינו האויב של הכוכבים, הוא חלק חשוב לא פחות מהלילה. למעשה,
בלעדי החושך לא ניתן היה לראות את הכוכבים.
"הבדידות אינה ההפך מאהבה, כי אם לא היית לפעמים לבד ברגע
אמיתי, לא היית יכולה לבחור דווקא אותי. אם לא תהיי לפעמים קצת
עצובה ומבואסת, לא יעלה על פנייך חיוך כשאת פתאום כל כך
מאושרת. הריקנות היא תנאי לצמיחה. האהבה קיימת כשאת איתי או
כשאת מאוד רחוקה."

מאז אותו יום עברו ימים רבים, ויש אומרים שבזיכרון יש כבר שנים
שמדברים עם כוכבים.