לוטם מגיעה לבית הספר. גם היום היא מפחדת. לוחשת לעצמה בכניסה
"זה רק משחק, זה רק משחק ואני שחקנית שצריכה לבצע את התפקיד
המוטל עליה, תפקיד לא קשה בסך הכול, של תלמידת גרפיקה שקטה.
קדימה, ההצגה מתחילה ואת מאחרת".
והיא נכנסת. נכנסת ומרגישה איך כל מבט שננעץ בה צובט אותה
קצת.נושך. והיא נגררת במסדרונות הצרים עם תיקיית הציור הענקית
שלה שכמו חוצצת בינה לבין כל השאר, נגררת ונצבטת, נגררת וננשכת
מההמון הקולני, וגופה הקטן מתכווץ עוד יותר. והיא לוחשת לעצמה
"תמשיכי, תמשיכי, זה רק משחק"..והיא ממשיכה. והעיניים ממשיכות
לנעוץ בה מבטים , והכול קר ודוקר, וזה לא משנה בכלל בעיניים של
מי מדובר-"ערסים", "פרחות","פריקים", וגם אלה הקוראים לעצמם
חברים שלה, להם היא גם שולחת חצי חיוך עקום-כולם זרים לה, כולם
מכאיבים לה. היא אפילו לא קיימת בעיניהם, והם מכאיבים לה.
צלצול.  היא יורדת אל כיתת האומנות. בוהה בציורים ובאימרות שעל
הקיר, בכל הדברים שאמרוים לתת לה השראה. כולם מתיישבים מול כני
הציור, נרגשים, והמורה מדליקה מוזיקה ופותחת בהרפיה. לוטם
עוצמת עיניים. שוקלת אם לצאת לרגע, להתנקת מהמשחק לכמה דקות.
בסוף היא מחליטה שלא, כי אם תצא, לא בטוח בכלל שתוכל לחזור.
המורה נותנת תרגיל. עוד משהו עם רגשות. תציירו, היא אומרת,
ולוטם לא יכולה.(גם את חדוות היצירה לקח לה המקום הזה, בית
הספר)תציירו, היא אומרת, כמעט מרחפת, נעה בצעדי ריקוד ביןתלמיד
לתלמיד, כמעט מרחפת,גולשת בין צלילי המוזיקה. כולם מרוכזים
ברצינות מגוכחת ביצירת האומנות שלהם. חלקם שחקנים טובים יותר
וחלקם פחות, כולם מתחרים על תפקיד השחקן של פיקאסו הבא. או
אולי ואן גוך, זה לא משנה. והמורה מטיילת בין התלמידים. ושוב
אין ללוטם כלום. בוהה בדף הלבן, הריק. ואולי אלה החיים שלה?
אבל לוטם לא רוצה להתבלט, לא רוצה להיות מוזרה מדיי, לא רוצה
לעוף מהמשחק. אז היא משרבטת משהו על הדף. זה רק משחק.
"יפה מאוד לוטם, רואים איך האישה הפראית שבך פורצת החוצה"
לוטם מחייכת. היא נשארה במשחק.
הפסקה. חוזרת לכיתה הרגילה שלה. ושוב, נעצים קטנים ודוקרניים,
ילדים שעקניים, ילדים יפים. לוטם לא יפה. אבל זה לא נורא, כי
זה רק משחק, נכון?
הפסקה. חוזרת לכיתה הרגילה. ושוב, נעצים קטנים ודוקרניים ,
ילדים צעקניים, ילדים יפים. לוטם לא יפה. אבל זה לא נורא, כי
זה רק משחק, נכון? כן, זה רק משחק. אבל הוא די קשה לה, המשחק
הזה.  לוטם נזכרת בילדות שלה. פעם, כשהייתה קטנה, כשהיה קשה
לה, הייתה פשוט משנה את כללי המשחק ככה שיתאימו לה, ורואה איך
באמת כל העולם היה מתאים את עצמו בשבילה, איך כולם חייכו
אליה.
אבל עכשיו זה שונה.
רוכסן התיק שלה נפתח וכל תכולת התיק נשפכת החוצה. המבטים
מופנים אליה. דקירה חדה, חדה וכואבת. שורפת.
רובם מגחכים, השאר מביטים בה ברחמים. היא לא אהבה אף אחד
מהמבטים האלה.
זה היה רגע של אי ריכוז. בטיפשותה נתנה למחשבות לרחף, כמעט
יצאה מהמשחק, שכחה להיות שחקנית. על הלוח זה היה 2 צעדים
אחורה. במשחק החיים היה זה הרוכסן שנפתח. לוטם מגייסת את
כוחותיה, מנסה להתעלם מהאנשים שהפנו אליה את תשומת ליבם הרגע.
אוספת את הספרים. אין ברירה, ההצגה חייבת להימשך.
צלצול. שיעור היסטוריה, המורה מדברת, כולה התלהבות, שוטפת את
הכיתה בסיפורי החלוצים, ומשהו קטן בה כל כך כמה לזה, רוצה
להיסחף בסיפורי ההרפתקאות האלו. אבל היסחפות שכזאת תוציא את
לוטם מהמשחק. ולוטם לא רוצה להפסיד. עדיין לא.
אנגלית, לשון, מתמטיקה. עבר עוד יום.
לוטם יוצאת מהר מבית הספר, עד כמה שמתאפשר לה, עם התיקייה
הענקית. כן, היא עברה עוד יום, כמעט בלי טעויות בכלל. היא
נאנחת בהקלה. הולכת לכיוון ביתה, יודעת שגם שם תשחק משחק, אם
כי כללי המשחק קצת שונים, בכל זאת, עם ההורים מתנהגים אחרת.
ואפילו דבר שכזה היה שינוי מרענן בשבילה. אז היא שמחה, בערך.
כשהיא מגיעה הביתה, היא דווקא לא רואה את ההורים שלה, אלא
פיתקית שנכתבה על ידם. אבל יותר טוב ככה. יש לה זמן לנוח קצת,
בין חילופי התפקידים. פוס משחק. היא מנחה את התיק בחדר שלה,
וכמו בכל פעם שהיא לבד, מוציאה מהארונית של אמא שלה את הכדורים
האלה שלה. מסתכלת בהם.היא לא יודעת בשביל מה הם בדיוק, אבל היא
יודעת שהם חזקים.
היא מניחה את צנצנת הכדורים לידה. מנסה להירגע, פורקת עול. קשה
לה עם המשחק הזה. היא כבר הלכה לאיבוד בתוכו, ולא יכולה לצאת
ממנו בשום דרך. חוץ מאחת, אולי, אבל לוטם אף פעם לא מצליחה
לפתוח את צנצנת הכדורים. היא מנסה בכל פעם, ולא מצליחה. היא
חלשה, לוטם.
דמעות מבצבצות מעיניה. היא בודדה, ושום דבר לא מחכה לה. רק עוד
יום, ועוד מסכות, ועוד דקירות, ועוד פרצופים שקריים. טיפות
האמת הקטנות זולגות, וללוטם כבר נמאס להתאמץ כל כך בשביל
להחזיק את מה שהיא באמת בפנים. מה יהיה? למה אף אחד לא נותן לה
איזה סימן, איזה הבזק של תקווה?
שוב היא לוקחת את הצנצנת, ומנסה לפתוח אותה. הכדורים מרשרשים
בתוך בקבוקון הזכוכית כמו רעשן. מזכיר לה את פורים. התחפושות.
המסכות. השקרים היום-יומיים. אז מי אמר שלא כל יום פורים.
היא כבר משתגעת, מחכה נואשות לסימן שמשהו עוד יציל אותה. לבד
בתוך השקט הזה, לבד בתוך העצב הזה...
הבקבוק נפתח לפתע. היא נרתעת לרגע. אולי זה הסימן?
היד רועדת קלות, אבל לוטם כבר החליטה. היא שואבת את כל הכדורים
לפיה. "זה רק משחק"...