הסעתי אותה עד לירושלים. היא רצתה לראות את השלג ואני
רציתי להתקין לה את המבט הכי עצוב בעולם.
היא לא מבינה את המוות, היא אומרת. המוות הוא כמו
שפה זרה בלי מתרגם והאהבה מתהפכת מצד לצד במיטה
הזוגית הריקה שקנינו ביחד.
היא אמרה שאין לה מקום שהיא יכולה לקרוא לו בית;
אין חדרים, אין אמבטיה, אין מים חמים ואין מרפסת
כדי ליפול ממנה.
"גשם יורד בשדה הקרב", ושדה הקרב פועם כלב אדם;
מצולק ברגע, וקו אש שנמתח כחוט השערה
הבלונדינית שאמא שלך פעם תלשה לך.
רציתי לומר כל דבר, פעם
אחת לפחות.
לעצום עיניים סגולות כניאון, ולקרוע קרום
הסובב סביב המילה
אלוהים.
והיא עדיין זוכרת את זר החרציות
שנתנו לה ליום ההולדת בגיל שש עשרה,
ואיך שהיא רצתה לקבור את עצמה
כמו עצם בגינה.
עכשיו כבר אין שלג בירושלים. גם לא אהבה.
נשארה רק תפילה שדואה בזרמי הרוח
ואוגוסט שהתגנב לחיי כעכבר
היישר ממחילת הקיץ.
בהספד שלה לא היו מילים יפות
ולא זכרון. היו רק פרחים על הקבר,
פרחים בדירה, פרחים בשביל הכניסה
לבניין. שלושה חדרים, קירות
ומטבח; מירושלים היא
לעולם לא חוזרת
הביתה.
ומשהו על ההמנון (ועל הבוקר בו קמתי ולא הייתי עצמי שוב
לעולם);
ספק אני מינורי, הם אומרים.
אך יאה המינוריות להמנון המדינה.
קול צרוד מקרצף את רצפת השירה ובליבת
שביל הגחלים של המטאפורה
בוער לב אדם, ספק
בתולי, ספק
תם. ובשריר המילים הקוצר
תמיד זורע. |