השעה עכשיו  4:05 לפנות בוקר יושבת כפופה בחדר של ג'ני בחושך.
היא כבר מזמן ישנה, חולמת, מקווה.
ואני? אני יושבת עם כאבי גב בחושך ומנסה להעלות את מה שעובר לי
בראש ומכאיב לי בלב על כתב, מחכה שיעלה הבוקר מקווה ששום שמש
לא תזרח, רק ירח לעד.
אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ, חתיכות קטנות שיתמוגגו באדמה.
אני בוכה אבל הדמעות לא יוצאות וכל דמעה כסכין חודרת ללבי.

מסתכלת מהחלון ורואה רק חושך, תוהה אם אתה ישן אם אתה בסדר.
אהבת חיי נקרעת לרסיסים ואני לכודה בבית ברחוב מקביל ללא יכולת
לעזור ולאסוף את החלקים.

מנסה להזכר אם אי פעם ראיתי אותך כמו שנראת לפני שעות ספורות
כשנפגשנו בקור בגן השעשועים ובכינו כמו שלא בכינו מעולם, לא
מהסיבה הזו.
היית חיוור כמת מהלך שנשמתו לכודה בעולם,
היה לך מבט של סבל מבט של כאב, ייאוש מכולם.
רצית למות.
תמיד אמרת שאתה לא חושב על למות כי יש לך אותי.
והיום עדיין רצית למות, התחננת שיעזרו לך לסיים את מסע
הייסורים שלך, התחננת שיניחו לך למות.

כל הכוח שתמיד היה לך במאגרים ובזמנים קשים היית מוציא כל פעם
עוד קצת, מנסה לקבל חיוך וטוען ש"הכל לטובה" - כל הכוח נעלם.
התרוקנת מכל דבר אפשרי.
הילכת כמת-חי שלכוד ולא נותנים לו לנוח על משכבו בשלום.
גוף מרוקן כל מה שיש בו הוא סבל וכאב ואכזבה, הרים של
אכזבה,ייאוש.
אבל אף פעם לא שנאה.

כואב לי לראות אותך ככה אהוב יקר ויותר מכל לרשום את המילים
האלו.
מלאך שגזרו לו את הכנפיים...
היום, אם תרצה אני מחזירה לך את הכנפיים.
פותחת את המנעולים ומשחררת אותך מהשלשלאות שכבלו אותך לעולם
הארור הזה.
זכותך לבחור במוות.
זכותך לבחור בלעלות למעלה ולא לחזור יותר למקום שבו כה סבלת.
ואם זה מה שישחרר אותך לתמיד ויעשה אותך מאושר,ימלא אותך שוב
אז שכך יהיה.
ביום הזה אהבת חיי אני  משחררת אותך, ביום הזה אני נפרדת
לשלום.
מקווה שתבחר בי, מבינה אם תבחר במוות.

לא אמנע ממך את רצונך היחידי.
לא אקטע לך את החלום.
אוהבך לעד.

ואם בכל זאת תראה שיש עוד ניצוץ של וורוד בשחור
ואם תוותר על חנינת עולם
אחכה לך אהובי שלי
עד אין קץ

השעה כבר 4:31
חושך בחוץ
מביטה מהחלון כאסירה האוחזת בסורגים
חסרת אונים
מחכה לך
שתבוא רכוב על הבוני האפור
ותשוב לזרועותיי

מקווה
בכל לבי

כל שנשאר לי
הוא
לקוות.