איזה באסה זה להיות מבואס, הא? אתה מרגיש כאילו החיים עושים לך
דווקא. החיים האלה כל כך קטנוניים לפעמים, נתפסים לקטנות ולא
נותנים לך אוויר לנשום, מחפשים אותך בסיבוב כאילו היית איזה
אסיר נמלט, שמים קלסתרון שלך בשמיים שאומר: "וואלאק, זמנך קרב,
אבל בינתיים תאכל קצת חרא, על חשבונך כמובן."
איזה באסה זה להיות טבח. לא טבח צבאי נגיד, שעושה שבוע בבית
שבוע בבסיס, אלא טבח-טבח שזאת העבודה שלו, הקריירה שלו, הפרנסה
שלו. אל תגידו שף, המלך של המטבח או משהו. סתם טבח זוטר, זה
ארז גורדון, והוא מבואס מהחיים וגם מלהיות טבח. ואם בארז נפלה
שלהבת, מה יגידו כל המכוערים האחרים בעיר? הכל הלך בן-זונה
לארז עד לפני איזה שבועיים, כשחברה שלו עזבה אותו. לא סתם
עזבה, אלא זרקה כאילו היה איזה זוג גרביים עם חור - גם מסריח
וגם חסר כל תועלת וואט-סו-אבר.

עד לפני שבועיים הכול הלך מדהים: ארז נראה דיי סבבה ועד לפני
שבועיים הבחור הצנום בחלוק וכובע הטבחים המגוחכים היה דיי
מבוקש, למרות שהיה ידוע שיש לו חברה כבר חצי שנה והם עוד מעט
עוברים לגור ביחד. מלא בנות היו מתקשרות או משאירות טלפון אחרי
שהן ראו אותו במסעדה.
ארז עובד במסעדה איטלקית שקוראים לה "לזניו", שם יענו מגניב
למקום יענו מפואר, אבל האנשים באו ושילמו ממיטב כספם על אוכל
שבכיף הם יכלו לחמם במיקרו שלהם שהם קיבלו בירושה מהדוד שמת
סוף-סוף.
השף היה איזה פלצן בן 22 שקראו לו גדי, אבל אמר לכולם לקרוא לו
פבריציו. פבריציו עאלק. אז מה אם הוא היה באיטליה שנה וליקק
תחת לכמה שפים כאילו החריץ שלהם היה לא פחות מצ'ופה-צ'ופס, אז
הוא חזר לארץ וקיבל מסעדה מחבר של אבא והחרייאת הקטן הזה אומר
לארז מה לעשות.
"הפטריות צריכות להיות חתוכות בסימטריות בתוך הרוטב שמנת של
פרנקו במבינו," הוא אמר והדגיש כל מילה כאילו הוא נאם לאיזה
חמולת תסמונת דאון. "אנחנו רוצים לתת הרגשה איטלקית אמיתית
ללקוחות." כן אה, הכול מהסופר הקרוב לביתכם.
אבל ארז לא אמר כלום ושום דבר לא הפריע לו, כי הייתה לו את
שלהבת. עכשיו אין לו, והבת זונה צריכה להחזיר לו דיסקים של
רדיוהד שהיא לקחה לו. לא מספיק כל זה, כבר הבישול שלו לא היה
כמו פעם.
"אינעל ראבאק, יש לזה טעם של ספריי לשירותים!" הוא צעק לעצמו
בתיעוב עצמי. הרי פעם הוא היה מבשל כמו אהרוני ואני לא מגזים -
הוא היה עילוי גסטרונומי בשמיה האפרפרים של סצינת הבישול
המקומית.

המכוערת הזאת הלכה לה עם איזה סטאז'ר ממשרד עורכי-דין דפוק
ברמת-גן. אז מה אם ארז עבד המון ולפעמים היה סוגר 30 שעות
ברציפות במטבח? זה לא נותן לה לגיטימציה להשתכר ולמצוץ לכל
מינימום 10 ס"מ מגוש-דן! סכין בגב. ארז הכיר סכינים, אך ככה
הוא קיבל בהפתעה-סכין בגב.
שבועיים הארורים חלפו והחרא פשוט לא הסכים להישטף ממנו. אז ארז
רקם תוכנית - הוא הולך להתנקם בחיים. החיים לא ידעו מאיפה זה
בא להם! "נזיין לכל העולם המסריח הזה את החיים והם יעזבו אותי
במנוחה," צחקק ארז. "נראה להם שארז גורדון הוא לא סתם בחור,
אלא בחור כארז." משחק המילים סיפק בידור לארז לפחות לשעתיים
וגם זה משהו, דיי פאתטי אבל זה גם משהו.

התוכנית הייתה פשוטה: הוא יתנקם בחיים דרך האוכל שהוא מבשל,
ולא בגלל שהוא מבשל גרוע, אלא בזה שהוא פשוט יגמור באוכל של
קהל הלקוחות הרחב של "לזניו". רוטב השמנת מעולם לא היה כה
סמיך, ואף אחד לא שם לב להבדל. אנשים גמעו את המעדנים
האינטימיים של ארז ופתאום היה נדמה שהכישרון חזר אליו. כולם
שיבחו את המעדנים שהוא הכין ורצו עוד ועוד, וכמובן רצו גם
לפגוש את האומן, את המאסטרו של רוטבי הפסטה, הקיסר הבלתי
מעורער של המטבח האיטלקי הישראלי. ששלהבת תאכל את הלב שלה
ברוטב שמנת של סטאז'ר, שבטוח שהטעם שלו לא מתקרב לזה של ארז.
שוב בחורות היו מגיעות להכיר את הטבח המדהים, והיו משאירות
מספרי טלפון ומסרים גסים. ארז היה שוב על המסלול. כל פעם מישהי
אחרת הייתה אוכלת רוטב שמנת היישר מהיצרן.
"אני אוכלת את האוכל שלך ומרגישה כאילו יש חלק ממך בכל מנה."
המשפט זהה, אך הקול הצפוני שמבטא אותו משתנה כל לילה.
"אני עושה כמיטב יכולתי," השיב ארז בנימה שחצנית מגוחכת.

והחיים לא הציקו לארז יותר לעולם.