שיש. ריצוף שיש הנמתח מן האינסוף מזה ועד האינסוף מזה. שיש
בוהק. שיש יפה. השיש כה יפה. שיש מבריק. השיש הזה כה חלק ובוהק
עד כי נראה כמו אגם מים צלולים. אך הנה אזהרה למביני עניין:
זהו שיש.  כל המתפתה לחשוב כי מים אלו, בכך יוכיח את אוזלת
ידו. כל האומר "מים, מים", ימצא את סופו על משטח השיש
האינסופי.  ולמה? כי זהו שיש, ולא מים. כי היכולת להבחין בין
השיש לבין המים, להבדיל בין האמיתי לבין האשלייה, זוהי היכולת
הטמונה בכל אחד ואחת. אך בסופו של דבר, יש את אלו הרואים מים
במקום שיש, ויש את אלו הרואים את השיש כפי שהוא.
חלק, יפה, טהור, קשיח, קר, בלתי שביר, לבן, בוהק, כבד, בעל
עוצמה.

ועל משטח שיש זה, עומדים כרגע מלאכים.  צבאות של מלאכים,
אינסופיים כמו השיש עליו הם עומדים.  
מלאכים עומדים דום, זוית ישרה בין כפות הרגלייים.  בדום.
כולם עומדים דום, כולם בציפייה דרוכה. בדום.
כנפייהם מקופלות אחור, גבם מתוח.  בדום.
הם מביטים קדימה, ללא הבעה.  בדום
מדיהם חסרי קמטים.  בדום.
הם צחורים וזכים. בדום.

הם עומדים מולי. כולם. ברוב הדרם ויופיים, המלאכים עומדים
בשלשות. אינסוף שלשות, אורכה של כל שלשה אינסופי. מחזה כה יפה
וטהור לא נראה עוד, וגם לא יראה. כולם בני, ילדיי שלי. אני
אביהם של כל המלאכים המושלמים האלו. אני אביהם, והשיש אמם.
צבאות המלאכים יפים וטהורים. וכל זה מפני שכל אחד ואחד מהם יפה
וטהור. הם יוצרים ביחד, בעמידתם המתוחה, ישות אחת, טבעית
ומושלמת. הם כולם כוח אחד.

זוהי, ללא ספק, תמצית היופי.

וברגע אחד, בתיאום מושלם ומדויק, מותחים כולם את ידם הימנית
קדימה. כפות ידייהם נמתחות בכל כוחם, מנסות לגעת באופק.
צעקה אחידה נשמעת מפני כולם:"הייל!"

ואז נותר רק השיש.
השיש יזכור.