הכלא החדש שלי כבר לא כל כך נורא. מותר ואסור ומותר ואסור
ולבדוק והוראות מלמעלה ובכל מקרה אחר כך יצעקו עלי. הקירות
לבנים אבל לא כמו שם. השקט מחריש אזניים אבל לא כמו שם. הכסאות
יותר נוחים. והעיקר, להשאר ערה בצבא הנמנום לישראל. הגוף תמיד
מנומנם, העיניים, המחשבה. אצל כולנו מתעוררים חלקים שחשבנו
שישארו רדומים לנצח, ואלו שהתאמצנו להשאיר ערים נרדמו עכשיו.
סוף סוף נכנענו לעייפות הכרונית של העולם.
ורק דבר אחד משגשג: הרעל שכולנו שואפים בהנאה.יש-לך-אין
לי-קח-נגמר-לי-תקנה לי-שיהיה תמיד. העולם נלחם בעשן אבל צבא
הניקוטין לישראל נושם לרווחה.
התפקיד שלי תמיד היה לשבת ולהביט איך החיים מתרחשים סביבי.
בחוץ אנשים עוברים - הולכים וחוזרים - מדי פעם מישהו נכנס
ומבקש משהו. אבל אצלי תמיד הזמן עומד מלכת. כל דבר במקומו
ואסור לחדש או ליצור. אצלנו סובלים עד שלומדים להיות סבילים.
זאת השיטה בחיל החינוך לפסיביות. המחנכים שלא מחנכים מלמדים
אותי אך ראוי להתנהג, איך ראוי להיראות, איך לחשוב. העיקר
שעשיתי מה שאמרו לי. בדרך כלל אומרים לי לא לעשות כלום.רק
שכשאסור לעשות מתחילים לחשוב, ואחרי שחושבים רוצים לעשות. בצבא
הקטטוניה לישראל, "אל תעשה" אומר בעצם "אל תחשוב", ו"אל תחשוב"
שווה ל"אל תחייה".
                התגייס לצבא המתים המהלכים לישראל!
שם גם יש להם סיסמה "סחי זה הכי, אחי". איש לא קונה אותה אבל
אסור להם להודות, שלא יעלו למשפט על הנאה.
ואני יושבת ומביטה על החיים מהצד, אף פעם לא מדווחת. יש יותר
מדי אמת בצבא השקרנים לישראל. עוד מעט תעלה השמש על צוהר תא
הכלא שלי, ותאיר את בוקרו של משחק חדש שיתחיל. שם המשחק: "צבא
הגנה לישראל".