אהבה היא הרגל מגונה. כל כך מגונה שבא לי למחוץ את השדיים שלה
כאילו הם היו כדורים כאלה שמפיגים איתם לחץ. אני כל כך הולך
לדפוק לה על הדלת בהפתעה עם איזה אפטר-שייב רעיל ביד ולרסס
כאילו אני מדביר חרקים, אבל לא. לא, אני אדביר אותה והיא תהיה
כחומר בידי היוצר. אני אהיה פיגמליון. והיא תישן ותראה כמו
בובה ישנה מחרסינה, עם עיניים פעורות מההפתעה של למצוא חבר אמת
עם ספריי שנאה. ומהשינה המרה הזאת שהיא תכנס אליה יהיה לה נזק
לכל החיים המסריחים שיהיו לה בלעדיי. אהבתי את אהבה. אני אוהב
את אהבה. אני מחבק אותה ואני מזיע כאילו רק יצאתי מהמקלחת,
והיא קרה אבל פעימות ליבה נותנות לי גלים קטנים, פולסים של חום
ליד שלי - כל כך רך.
ואני אנשק לה את השפתיים בעדינות, והפעם אני לא אנסה עם לשון -
אם היא תרצה היא תכניס. הפעם אני לא אלחיץ. ואני אסרק אותה ליד
המיטה והשיער שלה יריח כמו יער טרופי מתוק ולח שאני הולך לטייל
בו מתישהו, ואני בטח אזכר בה כשאני אטייל שם עם איזה גרמנייה
כוסית שאנגלית היא לא תדע בשיט אבל למצוץ היא תדע כמו איזה
פורנסטאר. "דיס איס גוט". פאק, היא אחלה. ויחד איתנו יטייל גם
איזה שמוק בריטי שמקנא בי, שאני לא לבנבן וחלק כמוהו, שכריסטין
מוצצת לי - כאילו שאני לא יודע שהוא מציץ בלילה כמו איזה אנס
מתוך השק"ש התרמי שלו. והמדריך - איזה יליד מקומי שתמורת בירה
וסיגר יעשה הכול ובטח יוביל אותנו במעבה היער, ובטוח הוא ממלמל
לעצמו בשפה הפרימיטיבית שלו כמה שהוא שונא אותנו וכמה שהוא
יהרוג אותנו ויקח לנו את הציוד טיולים היקר שההורים קנו לנו.
הייתי לוקח אותה איתי אם היא תתעורר ותבקש סליחה על הכל וגם
אני אצטער - הרי זה הכל מאהבה, בעצם בגללה. עכשיו אני רק צריך
לחכות שהיא תתעורר. אני אתן הכול רק שתפקח את העיניים המדהימות
האלה.
נו...