טשטוש
בין הצללים והבזקי האור
אני רואה את כף ידך הענקית מתעופפת לכיווני
פני שורפות.
אגרופים גדולים מתרוממים באויר ונוחתים על גופי בעוצמה.
אני מרגישה את כף הרגל שלך תחובה בפני
הדם זורם מהפצעים
מתערבב עם הזיעה שלך
בקושי רואה פניך

טישטוש
מבטך מצמרר
הזעם השתלט על מה שפעם היה לך, הגיון.
אתה חובט בי כמו בכדור בייסבול.
ואני?
חדלתי לצעוק
לא מעזה
לא מנסה להתנגד.
אתה עובר על פני כמו ברק
טריקה.

אני יושבת בפינת החדר
סביבי שאריות הכיסא שהתנפץ על הקיר
כשפיספס אותי.
לא בוכה
לא מסוגלת,
הגוף והנפש חבולים מידי.
תוהה ומהרהרת
אני יודעת שאיני אשמה
אז למה?!
למה אתה מרשה לעצמך לאבד שליטה?
למה אני מרשה לך?!

חריקה
מחשבותיי נקטעות
הדלת נפתחת בזהירות
מרימה מבטי
אתה מחבק, מלטף, מנשק
מתנצל
ממלמל שזה אתה לא אני.
ואני?
לא עונה
לא מגיבה
שותקת
סוגרת עיניים
מוותרת פעם נוספת
והכל חוזר לשיגרה.

ומחר?
מחר שידור חוזר.

חשוב לציין שאין השיר מדבר עלי או חיי.
תודה לאיב גרוסמן על השיחה המרתקת על זכויות האישה
שהביאה את ההשראה לשיר הזה.