אני מרגישה כה טמאה, למרות שעברו מאז כבר שנתיים.זה תמיד חוזר
אלי, התחושה. הם מתקרבים, אני צורחת, כנראה שזה מצחיק. הם
קורעים ממני הכל, את הבגדים, את הכבוד, את התמימות. אחד אחד,
כאילו הייתי איזה חולצה ישנה, לובשים זורקים וממשיכים. בלי
דאגה. בלי לחשוב עלי. אני מרגישה את השינאה שלהם, לא אל זרה
כמוני, אל העולם. השנאה הזו דבקה בי.
אני זועקת לחשכה, שומעים, מתעלמים. ככה זה תמיד יותר נוח.
הירח מעלי. כה טהור הוא, באורו הנוגה. שומר על כוכביו כאילו
היו כל עולמו, ילדיו הקטנים שזקוקים לו. אבל לי הירח, אינו
זקוק.
אני מפסיקה להתנגד,כואבת, מפנים ומבחוץ. בראשי עוברים צלילים
של מנגינה ישנה ששמעתי, אני אפילו לא יודעת איפה.
הם מתחילים לצעוק, כנראה שהם ראו מישהו. משליכים אותי הצידה,
אל תוך האפלה.
ואני עדין כאן. זרוקה. מתביישת, ערומה, טמאה. את ילדותי
איבדתי.