אני לא יודעת למה החלטתי דווקא עכשיו לכתוב לך. בעצם, אני
יודעת בהחלט.
עכשיו אני מוכנה. עכשיו אני יודעת ואני גם מוכנה להתמודד.
אני מנסה לראות את הדרך שעברנו, להחכים ממנה, להיזכר מאיפה הכל
התחיל - ואני לא מצליחה. אולי משום שזה היה ארוך ולזיכרון שלי
יש גבולות ברורים, ואולי משום שהיה הכי טוב לפעול ככה באותו
הזמן.
היום אני יודעת שאולי לא אזכור את הדרך, כן, אך היום אני כבר
יודעת שפישלתי, ואני מוכנה להתמודד עם זה.
לא בא לי להתנצל כ"כ, אבל נפשי לא מרפה. כך שאני מאמינה שקודם
אתנצל.
התנצלתי.
נתת לי המון. אולי יותר מדי. גם פיתית אותי. נתת לי לטעום
מעולם הזוי, עולם שיקרי, עולם של פנטזיה, אבל זה עולם של
אבדון.
איבדתי את עצמי, התבזתי, נשמתי דעכה לתוך שפע של ריקנות.
כשהחכמתי, התבזת גם אתה. גרמת לי לרדת נמוך כל פעם מחדש.
ההתמודדות הייתה קשה, וכשמדובר בקצת כסף - היא הפכה לקשה
יותר.
איבדתי את עצמי. ולכן ברחתי. כל הזמן ברחתי. ממך, מעצמי.
ואז עשיתי את הנורא מכל. אבל לי זה היה הכרחי.
ניפצתי את הבועה. ונתתי לך ולעצמי להתבוסס בזוועה.
בזוועה שלי. ובהלם שלך.
ידעתי שכך זה חייב להיות. בשבילי. הבנתי שאותך לא אציל, כי אני
לא מצליחה להציל את עצמי.
זה עשה לי טוב. כ"כ טוב, שפחדתי שתחזור פתאום, שאני הוזה
ושהמציאות לא השתנתה כלל.
כ"כ אהבתי את העולם פתאום, גיליתי את נפשי.
גיליתי גם את הנפש החצוייה שלי. החצי שלי.
מכאן כבר לא משנה מה קרה. זה גם ארוך וגם, שוב, מסובך.
אני מתנצלת על שהייתי כ"כ חלשה.