כשהאדמה מלטפת את הרגליים,
רגע לפני הסוף,
כשהרוח עושה שמות בשיער,
חוזרים.
אני הייתי שם,
ואולי גם כתבתי ספר,
לא על נייר,
אלא בכפלים של הבד,
בטביעות האצבעות שלי,
במגע,
במבט.
עור נוגע בעור,
משאיר חותם,
אני עוזבת בשביל עץ סרפדים.
הדם זורם,
אולי בלית ברירה,
לתוך בריכה של צער.
הדם זורם,
ואני לבד שוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|