ביום בו מתו הציניקנים אני לבשתי חולצה קצרה, מוזר איזה פרטים
אנחנו זוכרים מרגעים כאלה. הציניקנים מתו, ולי לא נשאר אף אחד.
ביום בו מתו הציניקנים היה לי קר, ביקשתי ממך שתחמם אותי, אבל
אתה היית הד של עצמך, לא ממש שם, לפחות לא שם איתי. שנינו
עמדנו מעל לקבר, אני מחיתי דמעה, אתה היית הולוגרמה של עצמך,
לא הבנתי איך אתה מושפע מזה כל-כך, אולי גם אתה ציניקן בפנים,
לפחות קצת.
חזרנו הביתה, לא בדיוק ביחד, לא בדיוק שלמים, מאותו יום לא
היינו בדיוק אותו הדבר. אני הכנתי קפה, אתה היית צריך משהו
יותר חזק אז הלכת לפאב השכונתי, אני נשארתי לבד עד הערב של יום
אחרי זה, אז כבר התחלתי יותר מסתם לדאוג, זה התחיל להיות
רציני. התחלתי ללכת בין הפאבים באזור לחפש אותך, שאלתי אנשים,
כולם נראו לי כמו צללים, לא ממש חיים.
כשמצאתי אותך, אתה הייתה בנמל בעיר, פחדתי שמשהו קרה לך, נראתה
חולה. לקחתי אותך הביתה, הכנתי לך קפה, גמעתי את הריקנות שבכך,
ניסיתי לעזור לך להיות יותר חי, אבל אתה נשארת חסר חיים.
עד היום אני לא יודעת בדיוק מה קרה לך, אבל מאז שהציניקנים
הלכו גם אני מרגישה קצת ריקנית, קצת עצובה. שנינו צללים של
עצמנו, ואני לא חושבת שנחזור להיות כמו שהינו פעם, אולי חלק
מאיתנו מת עם הציניקנים? |