פעם הייתי בלונדינית, כרגע נעצרתי על אדמוניות. אולי אני פשוט
אחרי השלכת, והכל השתנה עם עונות השנה.
ומעולם לא הרגשתי געגועים הביתה כשהייתי רחוקה. אולי אני פשוט
לא מאשימה את עצמי במחסור ובאפאטיה ואוהבת את החלל וחוסר
המחויבות וחוסר הידיעה, חוץ ממתי שזה משתק.

וחוסר השליטה. רק המחשבה עליה מעבירה בי רטט.
אולי כולם קשורים אלה באלה, וגוררים זה את זה.
ובסך הכל הצהרתי לא פעם שאני מחפשת פתרונות קלים, ומה חבל
שמעולם לא היו כאלה.
אתה יכול להמשיך לקפוץ עם הראש לכוון הקיר, לטעון ולהצדיק את
עצמך בכך שלא ראית אותו, בתקווה שבכל פעם תגדל ויופיעו שרירים
על ידייך. אולי הקיר גדל אתך, ואולי מעולם לא גבהת בסנטימטר.

ימי הולדת. וימי שנה, תאריכים בהם משהו מתחיל או משהו נגמר,
ותמיד ישנה ציפייה שמשהו יקרה. אולי בשנים האחרונות הם פשוט
הפסיקו לסמל. התקבעו במעמדם האפסי, כחלק מהמעגל האינסופי, רגע
לפני שאנחנו מפסיקים לשקר לעצמנו שלעולם לא נעצום עיניים, בפעם
האחרונה.

וזה רק מבלבל. כשאתה צובר את כל המידע, שהיה ברור עוד
מלכתחילה, ומבין שלא הצלחת להגיע למה שאתה באמת מחפש. ואולי
אתה עדיין מאמין במשהו כזה. כשאתה מסתכל מהחלון ורואה מטוסים
במרחק ומכוניות עוברות וחדשות בטלוויזיה. הדברים זזים. אצל
כולם, החל מהשכנים ועד לחברינו בגואה.
נראה שהכל קורה גם לבעלי החיים ולכל יקינטון שפורח בצהריים.
ואין במה להאמין. ושום דבר אינו קדוש. ואתה מבקר את סבתא חנה,
היא עדיין מתה. ובית הקברות ההוא מאוכלס רבנים, נתקלת בזן החדש
שבהם. עוד לא בני 20, מרוויחים 50 שקלים חדשים על כל מלמול.
שיתקדשו. והשמיים יסלחו על אי הצהרה פומבית באמונה בכוחו של
הזקן שלבטח יושב בהם וצופה בכדורגל ומקליט בטיבו שלו. גם הוא
שונא פרסומות.

ולפעמים היית מעדיף להאמין בכלל שיכולת להיוולד בתור אבן,
ולהישאר כזו במשך אלף שנה, רק שלא יזרקו אותך על מכונית, או על
חייל, או על מחבל או על חנות להלבשה תחתונה.
גם לאבנים קשה והן לא מתלוננות.
והן לא כותבות, גם אינן מדברות עם עצמן. ובעיקר אינן רוצות
הרבה.
אם הייתי אבן הייתי מסתפקת באדמה רכה ובשמש מחממת. ובגבעולים
דקים לצדי. ובפרפר.

ושום דבר לא ישפיע עליי. ולא אהיה חייבת דבר, ולא אהיה מתה.