תום ישב ליד החלון, ראשו מושען על ידיו, ובהה בפיית הזכוכית
שעמדה על אדן החלון.
זו הייתה פייה יפה, שישבה על פטריה עשויה מזכוכית גם כן. דרכה
ראה את השמיים הכחולים שמאחוריהם וקרני השמש פגעו בה, והחזירו
נקודות זוהרות וצבעוניות, שריתקו את מבטו של תום.
בראשו הדהדו מילותיה של סבתו, שאמרה לו כאשר הביאה לו את הפיה.
"היופי הכי נהדר, הכי יפה, יהיה זה שלא נוכל לראות, היופי
הבלתי נראה, השקוף..."

מלי הייתה הילדה הכי יפה בגן, והילדה הכי יפה בכיתה, והילדה
הכי יפה שתום אי פעם ראה.
היו לה תלתלים שחורים-שחורים, שגלשו לה על הכתפיים, ועיניים
ירוקות גדולות, ושפתיים אדומות, ונמשים, ועור לבן-לבן, כמעט
שקוף. היא הייתה לבושה בשמלת קטיפה אדומה קצרה, ורקדה בדיוק
בקצב המוזיקה.
הוא הסתכל עליה מוקסם, וניגש אליה.
הוא נגע בכתפה החשופה, והיא הרימה אליו עיניים ירוקות
ומופתעות.
"היי, אני תום" חייך והגיש לה את ידו.
היא חייכה, ושילבה את ידה בידו. "מלי" אמרה.

אור הירח השתקף בעורה, והילדה היפיפיה שלידו נראתה לו פתאום כל
כך שבירה, כמו פיית הזכוכית.
מהצד, הם נראו כמו נקודה זוהרת על רקע הפארק החשוך בו ישבו על
הדשא. מלי בשמלה לבנה קיצית, תלתליה פזורים על כתפו של תום,
ועיניה נעוצות בכדור הזורח בשמי הלילה מעליהם. גם תום בהה
בירח, אך דרך עיניה הנוצצות של מלי. דרכן, הירח נראה קרוב
יותר, זוהר יותר.
מלי הפנתה אליו עיני זכוכית חולמניות, והוא הרגיש שקוף מול
מבטה.
הוא כל כך פחד שאם רק יגע בה היא תתנפץ לרסיסים קטנים של יופי,
ואף פעם לא תהייה שלו יותר.

בעיניים נוצצות ניסתה מלי להסביר לתום שהיא שלו, רק שלו.
אבל תום לא שומע, תום לא רואה אותה, הוא רואה דרכה. עיניו
הופכות לקפואות - שקופות, כמו קרח, שלא נמס אפילו תחת דמעותיה
החמות.
שניהם עוורים תחת אהבתם, רואים-לא רואים, מהופנטים.
תום רואה רק את הילדה היפה שלו מחליקה לו מבין הידיים, כמו מים
שמתחמקים בין אצבעותיו, מתרסקים לטיפות שקופות על המדרכה.
ידיו מתהדקות סביב ידה, ומלי הולכת ונמוגה אל תוך הגשם.

פיית הזכוכית שכבה מנותצת לעשרות רסיסים על הרצפה. שוב אין
קרני השמש משתקפות בעורה ואינו רואה נקודות אור צבעוניות, ושוב
אינו רואה את השמיים בעורה השקוף, ביופייה הבלתי נראה. בעיניו
בערה אש, בידיו, בליבו.
היופי הזה היה בלתי נסבל, יפה מדי.
מול רסיסי הפיה, שכבו עוד רסיסים, של ילדה שקופה, שהייתה יפה
מדי.
ושוב היא בלתי נראית.