זה היום המאושר בחיי. לא סיום התיכון, לא השחרור, לא קבלת
התואר, לא הפעם הראשונה שלי... זה, היום הזה. כל הדברים האלה
בחיים, הדברים שגורמים לאושר, הם רגעים של הישג, של הגשמה
עצמית. זה משהו שונה לגמרי, זאת הרגשה, הרגשה שאני מרגיש כבר
שעה וחצי, מאז שהתחלתי לנהוג במורד ההר.
סוף סוף, אחרי 27 שנים של חיפוש, של אי שקט, של געגועים לנופים
שמעודי לא ראיתי, לדברים שמעולם לא עשיתי, אני סוף סוף מבין.
אחחח... אמריקה, אמריקה... והנה אני נוסע לי ברחבי צפון
קליפורניה, הנופים הירוקים המשגעים נפרסים לפני. השביל שיורד
מההר הענק הזה שאפילו את שמו אני לא יודע, כביש קטן וריק,
מתפתל ויורד לו לאיטו.. עצי רדווד ענקיים וירוקים משתרעים
למטה, כמו מושיטים יד לאלוהים, ריח שרף מתוק נישא באוויר. אני
נוסע במכונית כחולה, הגג פתוח, מוזיקת קנטרי עליזה בוקעת
מהרמקולים,  הרוח מלטפת את פני בקלילות ובחן, מציפה את נחירי
באוויר צח וכה מתוק. כובע בוקרים חום מלבד לראשי, אני מסתכל על
עצמי בראי, זיפים בני יום, אני רואה את עצמי במראה בפעם
הראשונה בחיי. ראיתי את עצמי מאות ואלפי פעמים בראי, אבל אף
פעם לא הסתכלתי באמת.
חולצת הפלנל המשובצת שלי מחממת אותי, אני מוריד אותה וזורק
אותה במושב האחורי, מאפשר לרוח לחדור בין שרוולי הטי-שירט
הלבנה שלי, שמלוכלכת מעט בבוץ חום. זאת הרגשה כזאת שממלאת
אותי, הרגשה שלא אשכח במשך שארית חיי. מה גורם לאנשים את
התחושות האלה? כבר 27 שנים שהתמונה הזאת, התמונה שבה אני נמצא,
נמצאת במוחי, ואני מקבל צמרמורת של הנאה רק ממחשבה על ההגשמה.
זה חלום הילדות שלי, לא חלום ילדות כזה של "אני רוצה להיות
רופא", "אני רוצה להיות מהנדס". חלום אמיתי. אבל מה אני עושה
עכשיו?
ההרגשה הזאת לאט לאט עוזבת אותי, עדיין חזקה אך אני יודע שהיא
תעלם בקרוב. אני תוהה לעצמי מה אני עושה עם עצמי אחרי, מה עושה
אדם שהגשים את עצמו? געגוע הביתה מתחיל לעלות בלבי, געגוע
להורים, לחברים, לחברה. געגוע לחיבוק החם של אלו האוהבים אותי.
שיר קצבי מתחיל ברדיו ואני מכניס להילוך גבוה ודוהר לי מהר
יותר בירידות הפתלתלות, נותן למחשבות לעלות להן במוחי.
אני נזכר בוויכוח שהיה לי עם החברה שלי לפני שנסעתי, היא לא
רצתה שאסע. עד עכשיו אני לא מבין למה, למה שהאדם שאוהב אותי כל
כך רוצה למנוע ממני חוויה כזאת חזקה. נכון, אני כבר חודש וחצי
לא בבית, ואני גם מתגעגע אליה, אבל זאת לא סיבה לא לתת לי
לנסוע. היא אמרה לי שזה לא בריא, שבסופו של דבר אני רק ארגיש
ריק מתוכן, שהחוויה הזאת רק תגרום לי להרגיש רע. אני מתרווח לי
בכיסא המרופד והלא נוח של המכונית ומשתעשע ברעיון להתקשר אליה
רק כדי להגיד אמרתי לך. אני באמת מתגעגע אליה, אבל זה שווה כל
רגע.
אני נזכר בכל הרגעים האלה שחשבתי על הרגע הזה, אותם רגעים של
הנאה לא מושלמת, של שלווה לא מוחלטת. אותם רגעים שהייתי יושב
בכסא המנהלים השחור בחדר שלי ומאזין בדריכות למוזיקת קנטרי.
תמיד הייתה לי משיכה למוזיקה הזאת, ורק כשהקשבתי לה הייתי רגוע
וצלול באמת. אם רק הייתי יכול לשמוע קנטרי במהלך המבחנים שלי
באוניברסיטה, הייתי מקבל ממוצע של 97 לפחות. אני זוכר את הימים
הראשונים של הרשיון שלי, הייתי נוסע ברחבי ארץ ישראל ומאזין
לקלטת שחוקה, חושב את עצמי "מיסטר הוט-שוט" כמו שאומרים. אני
לועס את קנה החיטה הקצר שבפי, נזכר איך הייתי מוצא איזה קנה
שדומה בצורתו לחיטה ולועס אותו, רק כדי שיהיה לי את ה"לוק",
למרות שהטעם היה זוועה. אני מחייך.
ההרגשה ממלאת אותי שוב. שוב אני מרגיש שמחה בלתי נתפסת על כך
שלא נכנעתי ללחצים מהעבודה, מהחברה ומהחברים ונסעתי. שמחה על
כך שהחלום שלי כל כך מפורט וברור ושאני יכול להגשים אותו
במלואו. אני מכיר הרבה אנשים כמוני, אנשים שיש להם חלום, חוויה
שהם פשוט חייבים לחוות. כל האנשים האלה אף פעם לא יודעים כלום
על החלום שלהם, אף פעם אין להם חזיון ברור של מה הם באמת
רוצים. "אני חייב, פשוט חייב לנסוע לקרביים לצלול באוקיינוס",
"הדבר שאני הכי רוצה בעולם זה לעשות סנפלינג בהרי השולחן האלה
בנוודה", "אני אומר לך, אני אפגוש חייזרים, אני אומר לך..."
כל החלומות האלה הם בדיוק כמו החלום שלי, אבל שלי מפורט הרבה
יותר, הם יודעים מה הם רוצים, אני יודע בדיוק מה אני רוצה.
זהו
זה מתחיל להעלם, אני מרגיש את זה הולך ממני, כשם שהשביל מתיישר
ואני נכנס לתוך היער הענק של עצי הרדווד. אני מעיף מבט אחרון
אל ההר, המקום שבו הגשמתי את עצמי, המקום שבו נולדתי באמת, לא
רק פיזית. אני עוצר את הרכב בשולי הדרך ומכבה את המנוע, מקשיב
לשקט, לקולות הציפורים ושאר החיות הקטנות, פה ושם אני שומע
נהמה אימתנית של דוב רעב. אני מתנשף, מרגיש את כל ההרגשה עוזבת
אותי. אני נשען אחורה וחושב. על העתיד.
מה אני אעשה עכשיו? אני בדרכי ללוס אנג'לס, תכננתי להישאר שם
עוד כמה ימים, לנוח ולהתאושש מהחודש האחרון, חודש שהיה חוויה
רגשית אדירה, ואחר כך לחזור הביתה. אבל משהו לא מרגיש נכון...
משהו חסר. לרגע אחד, אני לא רוצה לחזור הביתה, אין לי שם כלום,
הכל נמצא כאן. אני מסתכל אחורה אל ההר. אני לא רואה אותי יותר,
הוא משתרע מעלי אבל העצים חוסמים אותו. אני רואה את השביל הצר
שמוביל אליו, רואה אותו מתעקל כלפי מעלה. אני מושיט יד להגה,
מתניע את הרכב, כמעט עושה פרסה וחוזר למעלה, אבל ההיגיון משתלט
עלי ואני מכבה את הרכב.
מה עכשיו? אני אחזור הביתה ומה? אני מדליק את הרדיו, מוזיקת
קנטרי תמיד עזרה לי לחשוב בבהירות. שיר עצוב נשמע ברקע, שיר
שכל מה שהוא מעביר לי זה תחושה של סיום. דמעה מתחילה לזלוג
במורד פני. זהו? זה נגמר? ככה סתם? מה יהיה עלי עכשיו? הרצון
האדיר לעשות את זה היה מה שהניע אותי במשך שנים, ומה עכשיו?
פשוט זהו?
אני חש ריקנות אדירה, כאילו מישהו פתח את הפקק ורוקן את כל
המים בהינף יד. אני בוכה, כמו ילד קטן שאיבד את אמא. אני ריק,
אין בי כלום יותר. געגוע הביתה מציף אותי, אני רואה בעיני רוחי
את האנשים שאני מכיר, את החברים שלי, האנשים שמלווים אותי כבר
כל כך הרבה שנים, סובלים אותי בשקט, אוהבים אותי בשקט. אני
רואה את המשפחה שלי, האנשים שחינכו אותי, האנשים שגידלו אותי,
האנשים שסביר להניח ששמם היה נכתב ראשון אם בסוף חיי היו
קרדיטים. אני רואה את החברה שלי, את האדם היחיד בעולם שאהבתי,
ואני עדיין אוהב. אני חושב על כל האנשים האלה ואני פוחד.
אני פוחד כי אני לא מרגיש כלום, אין יותר כלום, הכל ריק. אני
מבין למה התכוונה החברה שלי. זה לא בריא להגשים חלומות, אני
מקנא עכשיו באותם אנשים בלי החלומות המפורטים. אני עשיתי משהו
שלבן אדם אסור לעשות, אני מיציתי את חיי.
אני נזכר בשיחה האחרונה שלי אם סבא שלי, לפני שמת. אני זוכר את
הפנים הרגועים והשלווים שלו כשישב על כורסת הטלוויזיה שלו בבית
החמים והקטן שלו. סבתא התרוצצה בין המטבח לסלון ואני שאלתי
אותו אם הוא לא פוחד מהמוות. הוא הסתכל אלי ואמר לי: "החיים
נגמרים בסוף, כמו כל ספר טוב. אין מה לעשות, כשאתה מגיע לסוף
הספר, הספר נגמר ואתה סוגר אותו ומניח אותו בצד. מה שחשוב הוא
שהסיפור שלי נגמר וזה היה הסיפור הכי טוב שקראתי בחיי. עכשיו
אני צריך רק לחכות שיסגרו את הספר שלי". מחשבה מפחידה עלתה
במוחי. הוא צדק כמובן, אבל מה קורה אם הסיפור שלך קצר יותר?
הספר של סבא שלי נגמר אחרי 87 שנים, הוא אמר תמיד שהסיפור שלו
נגמר ממש ממש בסוף, שלא הייתה לו תקופה שבה הוא רצה שהספר כבר
ייגמר. מה קורה אם הסיפור נגמר בגיל 27?
מה קורה אם הגעתי לסוף הסיפור שלי? אני כרגע הגשמתי את הדבר
היחידי בעולם שנתן לי מנוחה ומרגוע. את החלום הנצחי שלי חוויתי
ברגעים אלו והוא נגמר כרגע. אני חוויתי את החוויה המאושרת
ביותר בחיי ואני חי בוודאות מוחלטת שלא יהיה אף רגע מוצלח
יותר, לא משנה כמה עוד אחיה. אני תמיד דגלתי בלעזוב בשיא, לפני
שמתחילה ההידרדרות.
שוב אני נשען אחורה בכיסא שלי, שיר שמח מתחיל ברדיו וחיוך דל
עולה על שפתי. על מה אני בוכה? למה אני עצוב? היו לי חיים
מושלמים, יש לי חברה שאני אוהב, והיא אוהבת אותי. יש לי חברים
שאין כמוהם עוד בכל העולם, ואני אוהב אותם אחד אחד. יש לי
הורים נפלאים, שגידלו אותי לתפארת. יש לי כבר שנתיים עבודה
שאני אוהב, אני נהנה כל יום לקום בבוקר וללכת למשרד ולפגוש
אנשים. היו לי חיים נפלאים. סיפור חיי אכן היה הסיפור הכי טוב
שקראתי מעודי, והפרק האחרון היה הפרק המרגש והטוב ביותר.
ועכשיו, לא נותר לי אלא לסגור את הספר. אני מחייך לאוויר.
דמעות זולגות מעיני, דמעות שמחה. אני חושב על כל האנשים שאכפת
להם ממני, כל האנשים שמלאו את חיי באושר ואני בוכה. אני בוכה
משמחה.
אני שמח עכשיו. אני שולח את ידי אל תא הכפפות, מוציא את אקדח
התופי שקניתי בצפון, הוא טעון.
אני רוצה לסיים את המכתב הזה ולומר לכל האנשים שאני אוהב, פעם
אחרונה שאני אוהב אותם. אני מאושר, כי החיים נגמרים בסוף, כמו
כל ספר טוב. אין מה לעשות, כשאתה מגיע לסוף הספר, הספר נגמר
ואתה סוגר אותו ומניח אותו בצד. מה שחשוב הוא שהסיפור שלי נגמר
וזה היה הסיפור הכי טוב שקראתי בחיי. עכשיו אני סוגר את
הספר...

המכתב הזה נמצא במכונית מוסטנג כחולה על כביש צדדי מספר 58,
צפון קליפורניה, ארה"ב, בתאריך 26.8.2001. האדם שהחזיק את
המכתב נמצא מת, כאשר כדור אקדח נמצא בתוך רקתו. מניתוח של
פסיכולוגים וקריאה של המכתב ההערכה הסופית היא שהאדם התאבד.
זהותו של האדם לא ברורה ועד היום אין ידיעה ברורה בנוגע לזהותו
האמיתית של האדם.