משהו היה חרוט לשמחה בזיכרון.

כל יום היה נוהג לפדל באופניו בדרך לעבודה ,כמידי יום אותו
מסלול.
שמחה היה משכים קום קונה שוקו ולחמניה במכולת ממול הבית,
שברחוב שחיתות 67 בר"ג, מכניס לילקוט עוד מימי התיכון ומתחיל
את נסיעת הבוקר שלו, שסימלה לו כדברי אימו "הנאה קטנה בחיים".

בתחילה כשרק התקבל לעבודה, שמחה היה מנסה מלא מסלולים שונים,
הוא אהב לגוון ז.א שהנוף ישתנה לו מול העיינים, הוא נסע דרך
רחובות וסימטאות צדדיות, גנים ציבוריים ובתי ספר, הכי הוא אהב
בתי ספר, לראות ילדים שהולכים ללמוד, תמיד נהג לחייך בראותו
ילד עם תיק אוכל וילקוט ממהר לשיעור, שמתחיל ב-7:30, זה הזכיר
לו בן אדם מבוגר, שממהר לעבודה והוא פשוט אהב אותם, את הילדים
כמובן, הם סימלו בשבילו תקווה, דרך חדשה, טוהר - משהו שטרם
הספיק להתלכלך.
זה לא ששמחה אהב מסגרות של לימודים או עבודה, להיפך, הוא לא
האמין בהן, כל התמונות בחדרו היו פרוצות להתפשטות בחלל הקיר,
וזה היה המרד שלו בחברה.

לאחר שנתיים של פידול ברחובות ר"ג, מצא את הדרך הטובה, היפה
והמהירה להגיע לעבודה.
הוא פידל במעלה רחוב השחיתות עד לגן הקופים. עלייה קשה אמנם אך
שווה כל מחיר.
בגן הקופים היה נוהג לעצור ולאכול את ארוחת הבוקר שלו ולדמיין
שהוא מאכיל את משפחת הקופים, שפעם חיו כאן על העצים.

שמחה היה בחור נורמלי לחלוטין, שלא תבינו לא נכון, פשוט באיזו
נקודת זמן קריטית בחייו החליט להשתמש בדמיונו, כי המציאות פשוט
לא סיפקה את זה... פשוט לא.

לאחר ארוחת הבוקר ושיחה אינטימית וכנה עם משפחת הקופים על
ענייני יום יום וברומו של עולם, כשכל צד היה אומר את שלו, היה
עולה שמחה על אופניו וגולש ללא מאמץ במורד הרחוב בצידו השני
דרך בית הספר תלמה ילין ליוצרים צעירים, ישר למקום עבודתו
ברחוב העמל 9, קושר את אופניו, אומר בוקר טוב למאבטח הרוסי,
דופק כרטיס ונכנס לעבודה.

בימי שישי נהג לפדל עד פתח תקווה על מנת לאכול עם משפחתו ארוחת
ערב.
במפגש האחרון המשפחה כהרגלה ניהלה ויכוח סוער על השערוריה
התורנית, שעלתה בכותרות.
אבא טען שלא מתקבל על הדעת ואין שום דרך אחרת, כי כל מה שהם
רוצים זה לזרוק אותנו לים.
אמא צידדה בקונצנזוס המשפחתי למען הומוגניות לאומית אך הוסיפה
לחלל האוויר גלי קול באמפליטודה אינפיניטיסימלית, שצריך לטפח
את חינוך ילדינו ולחתוך את העוגה מחדש, ואז העלתה את תדר
השידור וסיפרה, שבעבודה שלה בתעשיה הצבאית הבוס שלה אריה קיבל
פרויקט חדש סודי ביותר בשם: "האלפקה המזמרת", ופירטה, כי
מהנדסים ביוטכנולוגים בשיתוף המכון לאנרגיה אטומית ואיגוד
מגדלי החסה חוברים יחדיו לפיתוח אלפקה מהונדסת גנטית בעלת
יכולת לזמר אופרות שלמות בסופרן, ומטרתה בעצם לעלות את המורל
בקרבות נ"ט, משהו בסגנון סוס טרויאני.

אבא אמר שהכל שטויות וזה לא ילך, כי המילואימניקים יעשו ממנה
קבבים.

שמחה הרגיש בעליצות האווירה ואזר אומץ לדבר:
"לפחות הקבבים יהיו מבשר מתורבת, אולי דרך זה תיספג קצת דרך
ארץ".
אמא חייכה ואבא עשה פרצוף מתאמץ של סימן שאלה ספק קריאה שיוצא
בשירותים.

בזמן האחרון שמחה הרגיש שהוא מסוגל לדבר יותר בחופשיות ליד
משפחתו ואמר:
"אתם יודעים שאני מתעניין בצמחים?"
"באמת חמודי", שאלה אמא, "איזה יופי, אבל למה צמחים, למה לא
חיות או ספרים או חיפושיות או בולים או פלאפונים או כלי נשק או
מחזור הירח והשמש?"
"תעזבי אותו כבר", אמר אבא, "למה למה למה למה למה , מספיק את
מבלבלת אותו, למה את לא שואלת אותו - מה עם נשים? אה? הבן שלך
כבר עוד מעט בן 30 ואני עדיין לא בטוח אם הוא הריח דגים אפילו
פעם אחת בחייו".
שמחה שהבין את כוונתו ה"נסתרת של אביו" אמר:
"אבא נו... אני לא בתול, אתה לא זוכר את שושנה מגיל 15?"
"אה נכון, איך פרח מזכרוני" אמר אבא.
"ומה עם מזל, תקווה, ירונה, רחל ושרית, גם אותם אינך זוכר?"
רטן שמחה.
"לא ידעתי", אמר אבא, "בני שגל, את שומעת אמא", והגביר קולו:
"  ב נ י   ש ג ל , מסתבר הוא לא סתם לוזר שעובד בקניון".
"אבא אני כבר לא עובד שם שנתיים"
"וואלה", אמר אבא במבוכה ספק חוסר עניין.
"הוא עובד במספרה" אמרה אמא.
"לא.... גם לא שם, רוצים לשחק חם קר.........? אני עובד בבית
דפוס."
"נכון, נכון , שכחתי", אמרה אמא בחוסר בטחון וניקתה את שפתיה
באצילות חצי אמריקאית חצי ישראלית, ומיד החליפה נושא:
"אז מה שלום האופניים שלך שמחה'לה?".
שמחה שתמיד אהב לדבר עליהם ולפאר את הבייבי שלו, ששמר לו
נאמנות שנים רבות ענה:
"אחלה, בדיוק אתמול ניקיתי את האופניים מחלודה ושימנתי שרשרת
ותליתי שלט קטן מאחורי הכסא עם פנס מהבהב".
"שלט?",תהה אבא בקול רם, "איזה שלט? מה כמו סטיקר, 'שלום
עכשיו', 'רבין 2- הנקמה', איזה שלט תלית?"
"סתם שלט", היסס שמחה,"רשום עליו - 'אם אין אני לי מי לי'".
"מה ? אם אין אני מי לי לי?", אמר אבא.
"לא, לא אתה לא מכיר? אם אין אני לי מי לי".
"מה זאת אומרת אם אין אני לי מי לי?", התעצבן אבא, "זה משפט
אגוצנטרי לחלוטין בשביל מה יש משפחה, מדינה, לאום, חברים ,
מסגרות ? אה, בשביל מה???".
שמחה, שהכיר את גבולות סבלנות אביו ויכולת קליטתו העשירה
במוגבלויות רוויות באטימות נפשית רחבה, אמר:
"ברור אבא'לה, ברור, אבל משמעות המשפט היא מעבר למילים".
"אתה אל תגיד לי מעבר למילים, אל תתנשא מעל אביך, אחרת על אף
גילך הבוגר תקבל פליק, אני מבין בדיוק את משמעות המשפט - אני
דואג לעצמי ואך ורק לעצמי, לא אמא?", לחש בחוזקה אבא.
"אולי", ענתה אמא בחמקנות.
"אבא, תקשיב החשיבה מאחורי משפט זה בכלל לא אגוצנטרית, להיפך
היא עמוקה מאד".
"איזו עמוקה, הכנרת יותר עמוקה ממנה, תאמין לי אני מבין הרבה
יותר ממה שנראה לך, ותשמע טוב טוב, אם אין אתה לך - משפחתך לך,
מדינתך לך ובייחוד במדינת ישראל, והכי חשוב זה המשפחה, תמיד
תמיד תזכור".
"כן אני יודע", לחש שמחה, "אבל..."
"בלי אבל, ראית פעם את הסרט 'הסנדק', אה ראית או שאתה בור ועם
הארץ?"
"כן", ענה שמחה.
"טוב מאד, אז אתה בטח זוכר את הסצנה בה הסנדק אמר לבנו, אל
פצ'ינו:", אבא קם עיקם את פרצופו, צירד את קולו והתכונן לתפקיד
חייו.
"never, you hear, never go against your family in public, it
can hurt your familia and you......"

שמחה היה רגיל לסצנה ותמיד לאחריה תהה איך כשרון כזה אדיר לא
מומש.
בסוף הארוחה אבא הלך לפצח גרעינים על הספה בזמן ששמחה ואימו
פינו מהשולחן, לאחר מכן נפרד שמחה מאימו בנשיקה לחץ את יד אביו
ויצא על אופניו חזרה לכיוון ר"ג, כשבמחשבותיו צץ כל הזמן אל
פצ'ינו, משהו לא הסתדר לו משהו פשוט לא הסתדר.

בבוקר יום ראשון התעורר לעבודה עם תחושת מועקה.
בדר"כ הוא זוכר חלומות ומצליח לפתור אותן אך הפעם כלום,
blackout, הוא פשוט לא זוכר כלום, nada, גורנישט, חור שחור.
זה הלחיץ אותו, כי לרוב הוא זוכר, רבע שעה התייסר בלנסות לזכור
את החלום או משהו אבל כלום, משהו לא הסתדר.
לבסוף תפס את עצמו קם מהמיטה בהרגשה זיפט והתארגן ליום העולה:
צחצח שיניים, התלבש, ירד במדרגות, התיר את מנעול שרשרת
האופניים חצה את הכביש, נכנס למכולת קנה שוקו ולחמניה, יצא
החוצה עלה על אופניו ופידל את העלייה הסיזיפית לגן הקופים
לארוחת הבוקר והשיחה היומית.

כשהגיע כבר היה 8:00 בבוקר, יחסית מאוחר, אז שמחה אמר לעצמו
נעשה את זה קצר.
ירד מאופניו והלך לכיוון העץ של משפחת הקופים.
העץ היה מרשים במראהו, גדול עם ענפים רבים חלקם ערומים וחלקם
עם עלים, שחלק משורשיו בולטים החוצה, מסוג העצים שמשאירים
אפילו בן אדם אדיש - קטן וחסר משמעות.
לשמחה עץ זה היה נראה כמו עץ מכשפות עם שדים בצורת סנאים, אבל
בשבילו שדים הם ענין של מה בכך, לכן נמשך לשם ונתן להם דרור.
הוא ידע שהעץ הזה ישאר פה עוד הרבה זמן, לדעתו הוא היה למעלה
מ-3000 שנה, כמעט כמו ההיסטוריה היהודית המפוארת, ותמיד חשב
שגם ישאר, אלא אם יבוא קבלן או משהו כזה.
שמחה עמד מול העץ בחן את השינויים החדשים והתישב כשגבו נשען על
הגזע, שמחה אהב את מגע העץ יותר ממגע משפחתי.
שמחה הוציא את הלחמניה והשוקו קרע את קצה השקית והתחיל לעשות
קולות מציצה ונגס נגיסות איטיות וחזקות בלחמניה , תוך שהוא
מתפעל מהנוף של מגדלי עזריאלי, שעדיין אורותיו דולקים בצורת
דגל ישראל מיום העצמאות, שהסתיים לפני חודשיים, דגל תמיד היה
נראה לו משהו מוזר, משהו דליק כזה, תמיד הוא חשב שזה בגלל
הערבים, שמראים בטלויזיה ששורפים כל הזמן דגלים, אבל הפעם זה
היה משהו אחר, בדמיונו המגדלים עלו בלהבה.
לפתע שמע קול:
" אוהווו אהוווו אואואוהווו.......אווהואו", וחייך.
שמחה תמיד שמח ששימי הילדקוף בא ומפתיע אותו.
"הי שימי, פוקי מה קורררה...?"
"אואואו, על הכיפאק, מה שלומ...אואואו..ך?", אמר הקופיף.
"בסדר", אמר שמחה.
שימי מיהר לרדת מהענף והתחיל לחפש כינים בראשו של שמחה כמנהג
בני מינו.
"ספר ספר אוהואוהואו, זה אחיך מדבר", אמר שימי.
"מה לספר?", אמר שמחה בחוסר סובלנות.
"לא יודע, אתה נראה לי מהורהר, משהו לא מסתדר לי בך היום" דאג
שימי, הקוף המדבר.
"גם לי לא, איך ידעת יא קוף?"
"מה לעשות כל אחד ומגבלותיו, אנחנו קיבלנו אינסטינקטים ואתם
מודעות, כל הזין אחי", וצחק בגאווה לאומנית.
"חה חה...., עוקצני משהו". חייך שמחה וחיבק את אחיו הקופיף.
"תגיד איפוא אבא קוף?"
" וואלה אמא אמרה משהו בנוגע לזה שהוא עדיין ישן, הוא עייף
מהמשחק ששיחק אתמול בלילה איתה - 'קלף ת'בננה והוכח אהבתך'"
אמר שימי וגיחך.
"אופה מצב רוח טוב יש לנו היום, סחט'ן".
"כן", אמר שימי, "מה רע, החיים יפים פה כאן למעלה, תאמין לי,
רגוע, שקט, פשוט ג'ונגל אורבני, אבל אל תשנה נושא מה מטריד
אותך מה?
שפוך אוהואוהואוהו, שפוך בשביל מה אני פה?"
..............
"נו", המשיך ללחוץ שימי, "אני יודע משהו לא מסתדר לי איתך
............................................ דבר!!!!!".

שמחה נשף נשיפה כאילו כל החמצן מהאטמוספירה הייתה בריאותיו:
"לא יודע, פשוט משהו לא מוסבר מציק לי, משהו..... תקוע,
אני לא אוהב את השם שלי, מזה לא אוהב.... שונא מתעב, למי
קוראים בכלל שמחה תגיד, מה אני בחורה, ולמה שמחה, אני בסך הכל
בחור אשכנזי בהיר שיער שנולד לאמא צ'כית ואבא צ'יליאני, מה
לעזעזל גרם להם לקרוא לי  - ש מ ח ה".
" אולי בגלל שנולדת גרמת להם שמחה?" שאל שימי .
"איזה שמחה, מה שמחה, אם כבר הם קראו לי כך כי זה מה שהיה חסר
להם - קצת שמחה בחיים!", והמשיך:
"אתה יודע נזכרתי פתאום במשהו שאף פעם לא סיפרתי לאיש....."
שימי הסתכל במבט משועמם....
".....וקוף, אוקי אף פעם לא סיפרתי לאיש או קוף,
ואתה יודע מה, אף פעם לא סיפרתי לקוף או לאיש".
"יפה, תדבר לפי הסדר הנכון ....", רמז שימי.
"קיצר...", המשיך שמחה, "אני זוכר את זה כאילו זה חרוט לי
בזכרון, כשהייתי קטן משהו כמו 9 או 10 נסענו כל המשפחה לאילת
לנופש בבית מלון, אתה יודע....כמו אצלכם נופש בכרמל, ובדרך
עצרנו בתחנת דלק. ירדנו מהאוטו וצעדנו לפונדק דרכים שהיה שם,
זה היה יום סוף שבוע והמקום היה מפוצץ אנשים.
עכשיו פתאום צצה לי השאלה הזאת ..."
"איזו שאלה?" שאל שימי.
"תגיד אתה בכלל מקשיב לי?...למה הם החליטו לקרוא לי שמחה.
תהיה מרוכז יא קוף. הקיצר, שאלתי אותו: אבא למה קראתם לי שמחה?
הרי זה שם של בחורה.
אז הוא ענה לי : אוף תעזוב אותי אם השאלות האינפנטיליות שלך.
אבל הייתי קטן, אתה יודע אז המשכתי לנדנד: נו אבא, למה קראתם
לי שמחה והוא לא ענה רק הראה סימני עצבנות.
אז שאלתי אותו עוד פעם, אבבבאאא למה קראתם לי שמחה????
ומשכתי לו בחולצה בחוזקה ובטעות קרעתי לו חתיכת בד.
איך שקלטתי את זה נסוגתי קצת לאחור וחייכתי ואמרתי: אופס.
ואז לפתע משום מקום הגיע לו טיל גרעיני בין יבשתי שנחת לי ישר
על מרכז עצמות הלחיים שלי והעיף אותי מטר הצידה.
הייתי די בשוק כי כל הראש שלי צילצל כמו שעון מעורר, והרגשתי
שאולי עשיתי משהו לא טוב, אולי יצאתי כאן נגד המשפחה, אתה
מבין?
אבל הייתי ילד, זה כאב מאד ולא הצלחתי לשלוט על המים שיצאו לי
מהחורים של העיניים, וכל המסעדה נועצת בי מבטים של - 'בואנה
איזה ילד אידיוט מה הוא קורע לאבא שלו את החולצה', זה הרבה
יותר גרוע מלשרוט בטעות את האוטו, אבל הייתי ילד אתה מבין, לא
ראיתי את התמונה הגדולה. והרגשתי לא נעים מכל המבטים שננעצו
בי, תבין זה חדר לי לנשמה, ולא הצלחתי לסגור ת'ברז, כמו מפלי
האיגוואסו בכיתי, שטפתי להם ת'רצפה שם, נראה לי בגלל זה אבי לא
שילם על כלום".

"ואוו בן אדם.... על הבוקר?.. איזה כבדות, אבל מה, נתת לי
השראה לגילוף על העץ מרוב שאני מדוכא עכשיו", אמר שימי.

"לא למה כבדות, תראה לא הייתי ילד קל - אימי אמרה לי שהייתי
מאד נודניק, כל הזמן תשומת לב, אז אני יכול להבין את
הסיטואציה.
אבל עדיין משהו לא מסתדר לי, אני כל הזמן רואה בדימיוני את
אחיו של אל פצ'ינו מרוסס בכדורים".

לפתע התחיל לרדת גשם... מה גשם - מבול הר סיני.
שימי הקופיף מיד נעלם אל הענפים ושמחה קם על רגליו ורץ לאופניו
, והמשיך בפידול היומי, הוא היה חייב להמשיך הלאה.