א
על חינו הבלתי נסבל של הלילה
נסובו דיבורים
נבנו ארמונות חוליים, נצורים
נערמו במיטב תפארתן המלים
הגבוהות של נפשם הפרומה,
בחיקם נלכדה תחושה עמומה
הרקיעים נפערו, בפיהם תדהמה
גם בהרף הרגע וסביב עלטה,
היא אמרה נחושה לערטל נשמתה,
אנחנו ספק הדוקים ספק נוכריים
זה לזו, זו אני זה אתה,
או היינו אך זה עתה
על כן קח אל פיך את שנאמר
המתק קצה לשונך כפית סוכר
מפתח הלב בידינו ברור מאליו
אך שמא חיטוט בו ימיט עליו את קרביו?
ב
על קסם החושך המהלך עלי כשף
אוכל לספר אגדות עד לערב הבא
קרב אלי הלך הנוסע ושב, נמוג וחוזר
אמור לי אתה גבר זר, צחקני ואחר -
אין כמוך עוד עלמה עלומה ומטורפת
שפתייך פשוקות כשאת שם נוטפת
לא היית לי מעולם לא אדע איפה את
אך אליך אנדוד עוד, אשייף לפנייך מבט
וכך ניבלע לא נדע מה זה היה
אם אמת או שבר קטן, בדייה,
כשיאיר שוב הבוקר הם ודאי ימצאו
איש ואשה, מלים שלא נבראו
לצידם בפתק בכתב סתרים נצרב
שמא לא היינו, או אולי כן נאהב? |
