אני רוצה לספר לך מעשה שקרה לי. מקווה שאתה אוהב סיפורים על
מכשפות...

פעם, לפני איזה שנתיים, בכל בוקר בנסיעה למשרד, הייתה באוטובוס
אישה אחת שמשכה את תשומת לבי. מההתחלה היא לא מצאה חן בעיניי,
אבל לקח לי טיפה זמן להבין למה. היא תמיד הייתה יושבת עם
הפרצוף כלפי כולם, הפוכה, ונועצת באנשים מבטים שזה לא יאמן.
מרושעים, חטטניים, חודרניים. דווקא הייתה אישה נאה ואופנתית,
לא בעלת מראה מכשפי קלאסי, אבל אני קלטתי אותה די מהר. לא היה
לי ספק שהיא מכשפה. אל תצחק...

אחרי כמה התלבטויות בנושא החלטתי להחזיר לה, אפילו שהיא הייתה
די מחרידה וחששתי ממנה... שתראה מה זה. במקום להסיט את העיניים
כל פעם שהיא הסתכלה, הישרתי אליה מבט בחזרה. היא מצידה לקחה את
זה די קשה. אולי התרגלה שמתקפלים מול מבטיה האיומים. היה לה
כזה אף כפתור מכווץ. מי שחושב שלכל המכשפות יש אף נשר מכופף,
לא יודע מהחיים שלו. תזכור את זה להבא. ככה הנה טיפ לחיים
טובים ממני אליך, רק כי אכפת לי.

אז נלחמנו במבטים תקופה מסוימת, וזהו, אחר-כך היא פשוט נעלמה
לה. זמן מה חלף ויום אחד אני לפתע רואה אותה מדוושת על אופניים
בצמוד לאוטובוס! אתה קולט? אישה, נניח בת חמישים, מטופחת,
פתאום רוכבת על אופניים...? נו, זה כבר היה לגמרי ברור שהיא
מכשפה מנוולת. הו... עכשיו אני מבינה כמה שנאתי אותה... והיא
ידעה שאני שונאת אותה, ידעה המכשפה. וכך קרה שהיא נקמה בי, או
לפחות ניסתה...

היה קיץ. ליהי ואני גרנו לתקופת מה אצל אימא שלי. לא קיץ בעצם.
מה אני מדברת? זה היה אביב. אביב מובהק. זה קרה ביומולדת
שלי... הראשון במאי. כן כן, אל תפריע לי עכשיו, תגיד לי מזלטוב
כשהתאריך הנכון יגיע... יש עוד חודש וחצי.

או קיי, אז אביבי בחוץ ואני וליהי גרות אצל אימא שלי, שיש לה
מן סוג של בית משותף, אבל אחד עם גינה גדולה ויפה. למעשה זהו
ערב יום ההולדת שלי, זאת אומרת יום לפניו. אני מגיעה הביתה
מהעבודה ועולה בשביל, מטפסת במעלה המדרגות, פותחת את הדלת
וצועדת פנימה. אימא שלי מסתכלת עלי מוזר ואומרת - גלי מה זה
נכנס אחרייך הביתה? צפרדע? - אני מזנקת בבהלה. לא רואה כלום.
הייתי בלי משקפיים (אביזר מומלץ למי שממש רוצה לראות צפרדעים).
אז אימא שלי אומרת - כן נו... משהו ירוק קפץ אחרייך הביתה.
שתבין... אני לא פחדנית. לא, לא. אבל יש דבר אחד בעולם שאני
מתה מפחד ממנו. מתה. וזה לטאות. במיוחד - שממיות. וזה עבר
בגנים גם לליהי, שישבה באותה שעה בסלון.

בכל אופן, אימא שלי מסתכלת טוב טוב ואומרת לי - איכסססססס זו
לטאה ירוקה. עכשיו, בימים כתיקונם אימא שלי יכולה לגבור על כזה
יצור בקלות - אבל אלו היו ימים שלא כתיקונם ואימא שלי הייתה לא
הכי בקו הבריאות והיא נראתה מאוד אומללה ומבוהלת גם כן. וכל
הזמן הזה ליהי בסלון, עוד לא קולטת את גודל האימה. לא שותפה
לדרמה שמתחוללת במבואות הבית. אימא שלי ואני יודעות שאם ליהי
שומעת על זה היא משתוללת, מריטות שיער, צרחות, היסטריה... אז
אנחנו מחליטות בתושייה לא לגלות לה, מדברות ביננו בשפת סימנים
ובתנועות ידיים, מחוות קטנות. משתדלות לטכס עצה. אימא שלי,
באלתור מתוחכם של רגע חושבת על פתרון. היא נעלמת בחדר האמבטיה
וחוזרת עם ספריי נגד ג'וקים, מרססת לכיוון היצור, שבינתיים רץ
בחינניות לטאתית אל המטבח, הישר אל מתחת למדיח הכלים. הספריי
רוסס ואימא שלי אומרת לי ולעצמה בטון מרגיע - זה בסדר. היא
תמות לה שם כבר. ושתינו מנסות להתנהג כאילו כלום. אני נכנסת
לסלון - היי לילוש. נשיקות, חיבוקים... בשפה מקצועית קוראים
לזה - הדחקה.

באמת קיווינו שהיא תמות שם מהרעל, אבל היא לא... אחרי ארוחת
הצהריים, כשכולם כבר רגועים לגמרי, פתאום ליהי דופקת צווחה
ונעמדת על הכסא, מפרפרת בעצמה כמו שממית שצנחה מהתקרה במפתיע
כי הוואקומים ברגליים שלה כשלו בתפקודם. מסתבר שהלטאה יצאה
לראות מה יש לקינוח! עכשיו תדמיין - שלושתנו עומדות בהלם, לא
יודעות איך להתמודד. לא, לא עמדנו על הכיסאות, זאת אומרת אני
כן, על הכסא עם הריפוד הקרוע, אבל אימא שלי נשארה עם שתי
רגליים על הקרקע. ליהי? נדמה לי שהיא אפילו עלתה על השולחן
עצמו. אוף תפסיק כבר עם ההערות האלו, אתה מפריע לי לספר. לא
מטריד אותך לגלות איך התמודדנו עם הסכנה האיומה הזו? אני משתפת
אותך בסיפור קשה ואתה מצחקק...

אני ממשיכה. אז שלושתנו די מבועתות. בוא נגיד שאף אחת לא רצתה
להיות קרובה לרצפה באותם רגעי חרדה, וליהי צורחת כמו משוגעת.
אני אומרת לאימא שלי - אימא את חייבת להתעשת ולקחת את זה
לידיים שלך. רק את יכולה לסלק את היצור הזה מפה כי אני פשוט לא
מתפקדת במצבים כאלו. ואימא שלי אומרת - טוב, אבל מה עושים?
בסוף נזכרתי שהגנן עובד בגינה. אמרתי לה - תקראי לו שיסלק
אותה. ואימא שלי מצליחה, בכוחות על, להגיע עד לדלת, לצאת דרכה,
לצלוח את המרחק עד לגן ולגנן גם. אחרי כמה דקות היא חוזרת על
סף בכי - הוא אמר שהוא עסוק. אתה מבין את הכלב?

נו, בשלב הזה אימא שלי כנראה הפנימה שאין לנו על מי לסמוך אלא
על אימנו שבשמיים. ברגע אחד של גבורה, לקחה מטאטא והתחילה
להדוף את היצור לכיוון הדלת. האמת היא שהלטאה המאוד ירוקה (זה
היה ירוק לגמרי מופרז, לא ראיתי כזה מעולם) לא ממש שתפה פעולה
עם התנועה. היא הייתה כנראה עוד קצת מסוממת מהספריי. לטאה
בהיי. שאנטי שאנטי. היא הביאה אותה בכמה התפתלויות לא מלבבות
במיוחד, וכל אחת מהן לוותה על-ידי ליהי בזעקת אימה בדציבלים
שיכלו להחריש אפילו פיל בוגר. כמה כוסות נסדקו בויטרינה...
בסופו של עניין הלטאה השתכנעה ונתנה לאימא שלי לגרור את גופה
הלום הסמים אל מחוץ לדירה, לחבוט בה במורד המדרגות, ואף להטיס
אותה לכניסה לבניין, בואכה הגינה. וכך הלטאה הארורה נשלחה
למצוא לה חברים בחוץ, או לשחק עם ילד אחר, ואנחנו יכולנו לשוב
לנשום בבטחה.

עברו המון שעות. בלילה בא שחר, מי שקראתי לו בוי-פרנד באותם
ימים, וצפר לי מלמטה. רצינו לצאת קצת לבלות... היה כמעט
חצות... כן, נו תכננו להתחיל בחגיגות היומולדת. אני מתלבשת יפה
ויורדת במדרגות אליו. מגיעה למדרגה התחתונה ומי מחכה לי שם???
לא, מה קרה לך, הלטאה לא נהפכה חזרה למכשפה... לא הבנת כלום
הא? הלטאה הייתה רק שליחה מטעמה. מה אתה צוחק שם? זה המכשפה
שלחה. תגיד לי, יא חתיכת סקפטי, שמעת פעם על לטאה שעוקבת אחרי
מישהו ומקפצת אחריו לתוך בית כשהוא חוזר מהעבודה? או על לטאה
שמחכה איזה שמונה שעות בתחתית גרם מדרגות למישהו שיוצא לבלות?
לא שמעת הא? ברור שלא. כי אני בטוחה שזו היא שלחה אותה אלי. נו
זה לא ברור? ברור כשמש.

אז לבסוף שחר הוזעק בנייד, יצא מהמכונית, לקח קרטון וזרק את
הדבר הזה לגינה. ונגמר. המכשפה אמנם שלחה לי מתנה ליומולדת,
אבל לא הצליחה למוטט אותנו... יש חיים לאחר נעיצת עיניים
במכשפות, רק שתדע. פחות חיים אחרי גיל שלושים ושמונה, אבל
עזוב... ואני אומרת לך, לא סיפרתי לך את זה סתם. יש פה מסר.
אחוות בנות, הרואיות נשית, אומץ לב נשי. גירלז פאואר... בעצם,
עכשיו כשאני חושבת על זה, אם לא שחר, כנראה שגם את יום הולדתי
המתקרב הייתי חוגגת בבית של אימא שלי. עדיין עומדת על הכסא עם
הריפוד הקרוע, מחכה שיבואו להרים אותי באוויר שלושים ותשע
פעם.