הסתובבתי לי בעולם הרחב מפזר חסכונות הרגש
נותן לעני, לאביון לנוכל עד שנשארתי בלי כלום
ואז פגשתי אותך, זוכר כאילו היה זה אמש
כמו כליה רציתי לתרום לך ליבי, אך הוא כבר היה גדום

קרה הדבר, איזה שד לימד אותנו לחטוא לא אדע  
-- נקרע בחצות ודם-האדם לעולם הוסתר בצללים
קרא תרנגול בבוקר וכך לכל העולם נודע
שאת ואני ,חמדתי, החלטנו לפעול לא לפי הכללים

אימך בכתה אבי צחק חברים התלחששו
צעיר גיחך מבוגר הטיף הזקנה בעצב חייכה
ניסו לדובב אותנו - החרשנו. לבסוף הם התייאשו
לבד היינו מאושרים לא הרגשנו טיפת מבוכה  

בלי מילים אהבנו - במבטים, בנשימה, בליטוף...
זה המחיר שהשד בחצות הלילה ביקש בתמורה
בלי סנפירים שחיתי בך. בלי כנפיים למדנו לעוף
נהננו מהתחושה ולא חשבנו על מחירה

לרגע שכחתי את שאמר השד ופציתי את פי
בשביל להכריז על ריגשותיי עברתי על האיסור
אישוניך התרחבו. זעקה דוממת! עזבת את כפי,
קמת והלכת. לא האמנתי שהרומן בינינו גמור.

אותך לא ראיתי יותר אבל את השד פגשתי תכופות
צחוקו המתגלגל בשבילי החיים אותי מלווה
עם רבות אחרות נפגשתי חלקן אהבתי חלקן פחות
אך לא אפר שנית את מה שהשד מצווה    

עומד על החוף יחף מביט בערגה לעבר האופק
עננה שטה באופק, צללית מטושטשת על רקע שקיעה
היו לי כל אוצרות הרגש, כיום אני חי בדוחק
חילקתי אוצרותי לכל הדורש, תוהה האם הייתה זו שגיאה?

במות חמדניות גנבו ממני יושר וטוהר
בנות מפונקות לקחו ממני את התמימות
ורק באופק השמש שוקעת ומפזרת זוהר
נופלת לתוך הים כמו שלסל נופל ראש כרות