אם הייתי רוצה להגיע לשם כבר הייתי משתמשת באיזה חבילה גדולה
של כדורים ואיזה כוס של מים או שפשוט הייתי עולה לקומה האחרונה
של העזריאלי, זה פה קרוב... זה כל כך פשוט שאפשר לעשות את זה
בלי בעיה, הרי כל יום זה קורה למיליון איש לפחות, ואנחנו כבר
לא מתרגשים...
אבל במחשבה שניה, יש פה כל כך הרבה דברים שאני עוד צריכה
לעשות, עוד דברים שאני רוצה להספיק אז אולי בעצם לא כדאי...
פעם ניסיתי, לקחתי שורה של משככי כאבים, כוס גדולה של מים
בלעתי אחד אחרי השני, נרדמתי, הגעתי למקום מוזר למטה ראיתי את
הבית, את כל השכונה ישבתי על גוש לבן שהרגיש כמו צמר גפן לידי
עמד סולם החלטתי לעלות, מה כבר יכול להיות אני גם ככה בין
שמיים לארץ יושבת על משהו שמתיימר להיות ענן...
טפסתי, עוד שלב ועוד אחד מה שראיתי היה ממש מדליק, גן עדן (כן
בטח...) מצד אחד אתה רואה אנשים מסתובבים ממש כמו ברחוב
מטיילים, אמהות עם תינוקות בעגלות, גברים בחליפות לבנות
ומזוודות, זקנים, זקנות יש גם דיי הרבה חבר'ה בגילי ממש מוזר,
כמה אנשים מתו צעירים, זקנים, תינוקות (!)...
נו, אז לפי כל הסרטים צריכים ללכת לפגוש פה איזה איש גדול וזקן
שמחליט, אתה לכאן... לשם...
אז חיפשתי, שאלתי אנשים שלחו אותי לכל מיני חנויות לשאול,
כנראה כשהחבר'ה מתו מת גם הזיכרון....
תפסתי איזה בחור בגילי שאלתי לאן, אני חדשה פה הוא אמר: "בואי
יש פה אחלה של פאב, פה מעבר לפינה "ראש בעננים" תבואי יהיה
כיף..."
אולי הוא לא מבין, אני לא רוצה לשבת פה, אין לי מה לדבר עם
איזה חייל שמת במלחמה או לשבת לשתות קפה עם החבר'ה בחלקת גדולי
האומה; אני לא התכוונתי להגיע לפה, נראה לי, נכון קצת נמאס לי
כל המבחנים והעבודות האלה, ממש לא מתאים לי ואין לי חשק או
בתרגום חופשי זין לעשות את כל זה עכשיו, אבל מה אולי באמת איזה
חופשה קצרה בעננים תתאים לי עכשיו, אז אולי עוד לא גדלתי
כנפיים ועפתי מהעולם המשעמם הזה שלרגע עזבתי אבל אני כבר פה אז
יאללה ננסה, מה כבר יכול להיות?!
מסיבה טובה עם ראש בעננים לא תזיק, גם ככה הצלחתי להתחמק
מהתשובות למבחן במתמטיקה אז לפחות נלך לחגוג...
"אז תגיד, מה זה הפאב הזה? משהו טוב?"
"חבל"ז מזמ"ז מותק, מסיבה פגז!!! אל תפסידי, יש שייק טיפות גשם
בחינם וחטיפי שלג בבר..."
"הבנתי, ולבוש... שחור מתקבל?"
"חס וחלילה, חלילה וחס! לבן בובה, לבן על כל גווניו..."
בטחון עצמי יש לבחור, המוח אולי נמחק אחרי שמת או שאולי נשפך
עליו בקבוק של טיפקס, אתם יודעים גם זה לבן...
אבל עם לבן או בלי מסיבה בעיר זה כרגע מאוד בריא!
"איך מגיעים לשם?" שאלתי.
"בואי אני אקפיץ אותך, זה פה קרוב, יש לי מעופפניים"
"יש לך מה?!"
"מעופפניים, רואים שאת חדשה, זה אופניים שעובדים לא על פדלים
כי אם על נשמה..."
"טוב בכיף, יכול להיות מעניין, יש לך עוד דבר מעופף לבן אדם
החדש שמתעניין?"
"חה מתוקה, יש עוד הרבה דברים שכדאי שתלמדי אך אל דאגה תמיד יש
לך אותי..."
"ואם אפשר לשאול את שמו של הצנוע?"
"נעים לי מאוד, מלאך בתקווה לעתיד, שחר."
"מלאך? לא הגזמת? שחצן שחצן, אבל כבר שליח של אלוהים הפכת?"
"אני רואה שבשיעורי תנ"ך הקשבת לא רע, אבל אצלנו כאן למעלה
מלאך זה תואר שמקבלים אחרי שנה..."
"שנה אתה תקוע פה? שאלוהים ישמור..."
"הוא שומר, אני הכי קרוב אליו שאפשר".
(רק אחרי כמה שניות הבנתי את ההערה הדבילית שלי)
"על מה אתה פה אם אפשר...?"
"אפשר גם אפשר, נהגתי לגלוש בים הפתוח גם כשהיה קר, גם בגשם גם
ברוח.
יצאתי ביום של סופה וגל כחול לקח אותי וברגע שהתעוררתי כבר לא
ידעתי איפה אני..."
"והדיבור בחרוזים, זה בא עם השנים או שיש לך פה בעיה קטנה באחד
החיבורים?"
(אויש אני מתחילה לדבר גם ככה, ממש לא מתאים לי!)
"חה, את רואה גם לך זה קרה, זה תופעה שכולנו "סובלים" ממנה..."
"אמ, אפשר להיפתר מזה בבקשה, ממש לא מתאים לי דיבור כזה".
"לאט ילדה, עם השנים את עוד תתרגלי..."
"שנים?! מה שנים מנראה לך אני נשארת פה בחור הזה?"
"היי היי דברי יפה, גם אם את עוד לא מרגישה קשר זה לא חור
מתוקה, זה בית זה!"
"חחח אוקיי, אז לאן אנחנו הולכים?"
"תפסי מקום, אנחנו ממריאים..."
נחתנו באיזה פאב על הדלת מופיע ציור של ענן ועליו השם: "ראש
בעננים!"
אתם בכלל לא מבינים כמה הראש שלי בעננים אבל הרגליים, הרגליים
ממש רוצות לאדמה, הספיק לי פה, הבנתי, אין פה חיים משוגעים,
למען האמת אין פה חיים בכלל אם נהיה ממש שנונים...
נכנסנו פנימה, האמת נראה מקום ממש מקסים, הכל לבן וזוהר מוזיקה
ובה ברקע ורחבה גדולה של ריקודים והחבר'ה נראים ממש כמו החבר'ה
של למטה הרגילים.
תפסתי מקום על הבר ושחר הלך להגיד שלום לחבריו ה"מלאכים".
לא ממש רציתי לדפוק ראש אז בקשתי מים קרים, הברמן שאל: "מי
גשם, יורה, אולי מים קפואים?"
"לא! אני פשוט רוצה מים רגילים!"
איך יוצאים מפה? לא חשבתי שזה יהיה כזה סיוט, כבר עדיף לשבת
בבית עם הספר מתמטיקה או היסטוריה זה ממש חצי צרה...
שחר חזר הביא איתו כמה חברים, כולם לבושים בלבן נראים כל כך
חיוורים.
"תכירי: אופק, תום ורקיע"
"נעים להכיר...
(איזה שמות יש לאלה, זה נשמע כאילו שמתים מקבלים שם שיהיה יותר
מחובר לאלוהים...)
גם לכם יש סיפור מוות מרתק או שזה רק חברכם המלאך לעתיד שמוצא
לו סיפורים עם מליון ואחד חרוזים?"
"כל אחד פה הגיע בדרך שונה, אבל כולנו נשמח לקבל את האורחת
החדשה..." אמר אופק.
"כן כבר שמענו עלייך רבות, אז אולי תתלוי אלינו לרחבת הברקים
לכמה ריקודים נחמדים?" הוסיף תום.
"בשמחה רק תבקשו מההוא על הדיסקים לנגן לי כמה שירים
מוכרים..."
ובכמה צעדים קלילים מצאתי את עצמי במרכז העניינים, ברקע מוזיקה
ממש חביבה ומוכרת ומסביב מלא צעירים כולם נראים ממש נהנים.
שחר פנה אליי בטון ילדותי, "תסכימי לרקוד איתי?"
"בשמחה, למה לא?" הריי מה כבר יש להפסיד, את הלב לשבור לי הוא
לא יכול כי בין כה הוא לא ממש עובד, אז יכול להיות נחמד לרקוד
איתו איזה ריקוד כזה.
והתחלנו לרקוד על מרכז העננים מסביב האורות, הבנתי למה קראו
לזה רחבת הברקים...
הריקוד הזה האיר בי את החיים, פתאום מצאתי את עצמי נזכרת בכל
הרגעים שהיו שמחים ומרגשים ולא ראיתי את השחור בכל מה שעשיתי
במשך 15 + שנותיי בחיים.
פתאום רציתי להמשיך ולרקוד עד סוף החיים, אבל לסוף החיים שלי
בין האנשים האמיתיים, רציתי לחזור לאותם הרגעים שלפני שנפלתי
לתוך ה"סיוט" הזה, לפני שהגעתי לכאן לרחבה הזאת כשכולם
מסתכלים...
שחר רקד איתי לצידי הצלילים שלאט לאט נעשו יותר ויותר איטיים,
מצאתי את עצמי מחבקת אותו בחוזקה, מרגישה איך הנשמה שלי יוצאת
מתוכי ועולה.
התחלתי לחשוב שאולי בעצם, לא כדאי לי לחזור, מה כבר יש לי לחפש
שם למטה?! חבר? לימודים? אולי הצבא שנושף בעורפי?
נראה לי שעדיף כבר פה עם שחר, לפחות לו קצת אכפת ממני.
אז בעצם לחזור אני לא בטוחה שאני יכולה אבל ממש אכפת לי ממי
שהשארתי שם על האדמה, אבא ואמא וגם אח ואחות בטח גרמתי נזק להם
ולכל שאר האנשים שהכרתי ואני יודעת, אתגעגע אבל עדיין זה כיף
פה, רק צריך ללמוד לחיות עם סוג כזה של חיים, הכל פה שלו ורגוע
בין מצע העננים.
רקדתי עם שחר כריקוד על פני תהום ובקשתי עוד שניה להיאחז איתו
ביחד בחלום, שנכון שהיה לסיוט אבל לפתע נראה לי כמו אגדה שרק
התחילה ומסרבת להיגמר...
החלטתי שאני צריכה להגיע להחלטה הסופית, האם להישאר עם שחר שם
למעלה, או לחזור לשגרת היום יום שם למטה בתחתית האין סופית.
אני לא חושבת שהמחשבות היו מסודרות בראש כמו שצריך כי מצאתי את
עצמי עומדת, בוכה את נשמתי (אם עוד הייתה לי אחת כזאת), מבקשת
משחר לבוא איתי, הריי הוא בטוח יכול, זה לא הגיוני שהוא יישאר
שם ב"גן העדן" הזה לנצח...
הוא אמר לי: "ילדה שלי, אני באמת לא יכול..."
אבל מה רק בקשתי? להמשיך את החיים שלי בתוך חלום?
לא בקשתי יותר מדיי רק רציתי להיות עם שחר על האדמה הרכה,
לחזור אל החיים וזהו, די.
בקשתי, בכיתי, התחננתי... אך כלום לא עזר, הוא אמר שהוא פשוט
לא יכול וזה באמת לא כי הוא לא רוצה אם היה יכול, עד הירח
וחזרה...
(ובמקומות כמו איפה שאנחנו, ירח זה רחוק, מאוד...)
אז שאלתי "למה??" למה כל מה שרציתי, כל מה שאני תמיד רוצה, שום
דבר לא יוצא, הכל תמיד מתקלקל, תמיד משהו חייב להרוס וגם בגן
עדן, גן החלומות, האפשרויות, גם שם אני נשארתי בלי שום תקוות.
ידעתי שאין לי שום פתרון ושום אפשרות להישאר כי הגעגועים הביתה
הלכו וגברו והייתי חייבת לחזור למשפחה שלי...
אז ידעתי שהגיעה השעה להיפרד, למרות שהלב צעק שאי אפשר...
שחר ואני הלכנו ברחובות, אנשים הסתכלו עלינו בהלם לא רואים
ברחובות גן העדן זוג שהולך ובוכה, הגענו עד לשערים, שנזכרתי
שמהם נכנסתי כשהגעתי לגן העדן הזה, התחבקנו חזק כאילו הכרנו
שנים.
לא הייתי שוב בטוחה אם אני רוצה לעזוב, אך ידעתי שאין כבר דרך
חזרה וההחלטה כבר נעשתה.
פתאום שחר נעלם ואני התעוררתי במיטה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי שבעצם אני נמצאת איפה שהתחלתי, בחדר
שלי.
חשבתי שוב, אולי בעצם הכל היה חלום...
אבל כשפקחתי את העיניים ראיתי את כוס המים ומשככי הכאבים.
אז חשבתי אולי, אולי כל הסיפור הזה עם שחר היה בעצם לא ממש
כדאי, אולי זה טוב שזה נגמר ככה ולא אראה אותו יותר לעולם, או
אולי יותר נכון בעוד שנים כאחזור לשם בצורה הטבעית נתראה שוב
ונשאר שני ידידים זקנים...
אבל בעוד אני חושבת על שחר ועל מה שיקרה לי בהמשך החיים
הפלאפון מצלצל ועל הצג מופיע טלפון לא מוכר, מספר חסוי שאני
לפחות לא ראיתי בחיים.
עניתי לשיחה ובצד השני נשמע הקול מוכר, שמעתי אותו בעבר...
הקול של מי שהיה חבר מדהים לשעות האחרונות, שחר...
אבל איך? גם הוא הצליח לחזור...?
גם אם זה לא קשור,
זה סיפור שאני אוהבת
ואני רוצה להקדיש אותו למישהו שאני אוהבת...
אוהבת אותך.
|
