אחרי שהם הלכו, עופרה אמרה לי שהחוורתי.
מוזר, אבל בכל פעם בחיים בה החוורתי, דווקא הרגשתי גלי חום בכל
הגוף כשהדם אמור לאזול מהפנים.
הם נכנסו, כמובן, ברגע הכי פחות מתאים. אנסטסיה, במבטא רוסי,
חיקתה את הערביה שנדבקה לה חתיכת נייר טואלט לחולצה, ולא הבינה
מה כולם מסמנים לה. גם אני צחקתי, אבל צחוק קצת מאולץ. כשהבנות
התחילו לצחוק על הצחוק שלי, ממש התגלגלתי, עד כאב בטן. ברגע
שהרמתי את העיניים ראיתי אותו והחוורתי.
באותו רגע, רציתי להיות כל אדם אחר, חוץ ממני עצמי. הרגשתי
חולנית, מתועבת.

בערך שלוש שעות קודם, יעל אמרה לי שמשום מה היא חושבת עלי גם
מחוץ לשעות העבודה.
"זה נורא מוזר, כי אני ממש לא חושבת על אף אחד אחד במקום הזה
כשאני לא פה," המשפטים הארוכים שלה, שנקטעים באתנחתות מתוזמנות
רע, כמו דיבור של ילד קטן, או סתם של צפונית, "אבל עלייך כן
יוצא לי לחשוב, את בן-אדם מעניין. יש מה לנתח בך."
מה שכל כל כאב לי באותו רגע, היה הידיעה שהיא רואה אותי כמו
שאני רואה אותה, קצת מעוותת בגלל לחצי מפלצת החברה, שמועכת מפה
ומושכת משם, אבל בכל זאת נשמה יפיפיה שהרבה שנים של שחיקה לא
מעיבים על הזהר שלה, או נגה, במקרה שלי.
"את מנסה לרמוז לי משהו?"
באותו רגע הגעיל אותי כל כך שגם היא מעניינת אותי, שגם היא,
כמוני, לא באמת יצור קליל וטיפש, וחברתי, שהיא מושכת אותי,
אינטלקטואלית. אבל הרגשתי חולה.
"לא, אני לא דלוקה עליך, את אדם מעניין. זה הרוע שלך, הוא לא
אמיתי."
ניצלתי כל הזדמנות להרחיק אותה, לרדת עליה, והיא השיבה לי
והתעלתה עלי.
אני יודעת, ידידתי, אני יודעת, גם את. הלוואי שיכולתי לומר לך,
אבל אני מפחדת להתקרב.
"אם הייתי גבר, אולי היה אחרת. אני מבינה את ההרגשה שלך,"
וחיוך קצת ממזרי, ככה היא לא תוכל לדעת אם אני מתכוונת לזה
שהיא מוצאת חן בעיני, או לא.
אז השתמשתי בפריבילגיות השמורות לנושאי התואר רב ההוד 'אחראי
משמרת', וסילקתי אותה לקטר שהיא שונאת אותי יותר מרגע לרגע
ולקפל בגדים בפינה.

התחלתי לחשוב אחורה-אחורה. הרתיעה שלי ממגע התחילה בכיתה ב',
כשאסנת אמרה לאמא שלה שהרבצתי לה, או שדחפתי אותה, וזה היה
שקר. מאז לא נגעתי בבני אדם. דאגתי כילדה שאף אחת לא תוכל
להגיד לאמא שלי שפגעתי בה וזה היה כדור השלג שלי. הזמן ניפח
והגדיל את הרתיעה.
מצחיק שהוא שבר אותה. מצחיק שהוא היה היחיד שחיבקתי מרצון,
כשהגוף והאופי שלו דחו אותי כל כך, כשהוא היה מכל הבחינות הפרי
האסור, כשהוא היה שייך לאחותי.

כשנעשיתי מודעת לחוסר היכולת שלי לתקשר גופנית, נעשיתי מודעת
לגופן של בחורות אחרות, ואז הרגשתי סוטה מעוותת, לסביפובית
שכמוני. מבטים תמימים ביותר על בחורות, רק כדי להעריך מידה,
דבר הכרחי ביותר בעבודה שלי, גרמו לי להסמיק.
יעל משכה אותי. לא פיזית - אינטלקטואלית. ראיתי בה השתקפות של
עצמי, חזקה כל כך, והתאהבתי.
היא דחתה אותי פיזית. חומות גדולות כל כך, שנבנו במשך שנים של
ריחוק.
לדעתי, כשילד מקיא מהמאכל האהוב עליו ביותר, יכולה להשאר לו
הטראומה כמבוגר. אני שונאת גלידה ושונאת חום.

הפעם הראשונה בה טעמתי ממש את טעם החטא איתו, היתה כשהתעוררתי
למגע היד שלו מטפסת על הרגל שלי. קפצתי מהמיטה, מושכת איתי את
השמיכה, ומתכסה.
"תגיד לי, אתה מטורף לחלוטין?"
"הדבר המטורף היחיד שאני רואה פה זה בחורה שלא מסוגלת להסתכל
דרך העיניים שלה, אלא רק דרך המשקפיים של אבא."
אם רק לא היה לו קול רך ומלטף ונמוך כל כך...
"די, רוני תתעורר, תלך מפה. איך אתה מעז לבוא לחדר שינה שלי?"
"רציתי ויכולתי."
הכאב, הכאב על מי שאיננה, ו "it must have been love" שהתנגן
ברקע. רק רציתי לבכות אל תוך הידיים שלו, לבכות את הנשמה שלי
לתוכו, ולקבל את שלו לתוכי. הוא הגעיל אותי, תמיד.
גדל גוף, מבוגר ממני ב11 שנה פיזית וצעיר ממני ב11 שנה נפשית,
פלרטטן, נדיב, שמח ובוגד באחותי שנתנה לו את חייה.
"את עושה עוול. זה הדבר הנכון. בראיה הגשמית שלנו, בעיניים
אנושיות, זה עלול להראות מעוות, אבל תחשבי עליה, בשמים. את מי
היא היתה בוחרת לגדל כמו את הילדים שלה אם לא אותך, כשאת דומה
לה כל כך?"
הוא הושיט את היד שלו, אצבעות זרות לי כל כך, וניגב דימעה
שבכתה את עצמה.
היד שלו רעדה קצת.
"השפתיים שלך כל כך יפות," הקול שלו גם רעד.
זה הספיק לי כדי להתאושש. "אתה מתבלבל. יש לי עיניים יפיפיות,
לא שפתיים."
"לא, השפתיים שלך," הוא צבר תאוצה וליטף אותן באצבע.
התרחקתי.
"אני אוהב אותך."
עברה בי צמרמורת ולא מהסוג הנעים.
"די, תתרחק ממני, זה לא הולם. לך לישון."
קמתי, פתחתי לו את הדלת, הוא יצא, עבר את הדלת, ואז משכתי אותו
אלי חזרה ונצמדתי אליו חזק. הוא נענה לי מיד, עטף אותי חזק כל
כך. שאבתי אותו אלי, דחפתי אותו שוב והתרחקתי. אולי הייתי
חייבת לגלות אם הפרי אסור כי הוא רקוב.
מאז הריחוק גדל. השד יודע מאין גייסתי את הכוחות לדחות אותו,
אבל התוצר לפני: הוא עומד להתחתן, עם בחורה בשם כלשהו, עם
עיניים אקזוטיות ושפתיים דקות. בחורה שזכתה בכל כך הרבה מנות
שנאה רק בגלל מידת נעליים קטנה. היא לא אחותי ואולי גם לא
אני.

החוורתי, פלטתי קללה ומשפט מהאוסף המוכן לזמנים בהם אין לאדם
זמן לחשוב: "ככה בדיוק חוטפים התקף לב!" השתמשתי במשפט הזה גם
חצי שעה קודם, כשגיליתי אישה מניקה בתא ההלבשה. יעל הכניסה
אותה וסיפקה לי עוד סיבות להשתמש בעליונות שלי עליה.

מבט אחד עליו ועליה גרם לי רק לרצות לעמוד שם במקומה. להניף
שרביט קסמים קלאסי, כזה עם כוכב ונצוצות, ולהפוך אותה לקרפדה.
גל עצום של געגועים לאחותי, שעזבה אותנו ככה, אבודים
ומבובלבלים, שטף אותי והרגשתי את הדמעות שוטפות החוצה כתגובה.
התאפקתי. החזקתי חזק. הייתי נחמדה, צינית וכמעט לא פלטתי כלום
על אחותי, פרט לכך שאני לומדת את אותו מקצוע שהיא לא הספיקה
לסיים.
כשהם יצאו, יעל עמדה לידי והשפתיים שלי רעדו ובכיתי.
יעל הסתכלה עלי בהלם. "מה קרה?"
זו לא היתה הצגה. לא ניסיתי לגלם את התפקיד של בחורה שנשברת
ורוצה להשבר לעיני האויב שלה, רק כדי שהוא יחשוף את הצד הרך
שלו. גם בגלל שזו היתה היא, גם כי התביישתי בחולשה וגם כי,
כמובן, היא מיד הושיטה ידיים, לחבק.
רק הסתרתי את הפנים והרחקתי אותה. "די, בבקשה אל תסתכלי עלי."
היא באמת התרחקה. הערכתי אותה על היכולת לא לחטט, על היכולת
שלה לקרוא אותי ולהבין שאני באמת צריכה לבד.

אחרי כמה דקות היא חזרה. סיפרתי הכל.
על הנגיעות שלו בי כשהייתי קטנה וכל התיעוב שהתפתח, על אחותי
והילדים, המוות שלה, אחי, שהיה אמור למות במקום ועל המלאך
שהתבלבל ולקח אותה.
היא רק הסתכלה לי בעיניים רגע אחד ואמרה את המשפט הנכון ביותר,
את המשפט היחיד שהיה אסור לה להגיד כדי לא לגרום לי להבין
שקורצנו מאותו חומר, ולהכניס אותנו לתסביך מעניין.
היא אמרה לי: "אל תדאגי, אני לא מרחמת עליך. גם לפני כן היית
רעה, או שבגלל זה?"
לראשונה, קטילה שלה לא היתה מושחזת מספיק.
התקרבנו.