נאנסתי, אבל לא ממש. לאורך כל אותו זמן לא רמזתי ולו את הרמז
הקל ביותר לאי נוחות ובעיקר אפילו פעם אחת לא אמרתי לא. לא
אמרתי די, לא אמרתי כלום.
בהתחלה זה נורא החמיא לי. זה תמיד מחמיא כשמישהו אומר לך שאת
נראית טוב, שאת פצצה. אבא, כמובן, היה גאה, ואיזה אב לא יהיה
גאה שיש לו בת יפה. בפעם השניה אבא כבר התעלם. אני רק קיבלתי
את המחמאה בשנית ונכנסתי איתו לאוטו. אבא הזהיר אותו להתנהג
יפה, ואני רק חייכתי בחיוך שאמר מה כבר יכול לקרות, איזה אבא
דאגן יש לי. כאילו, זה חבר של אבא, מה כבר יכול לקרות?
התחלנו לנסוע. עכשיו שאבא עזר לו להתניע, חברו הטוב עשה לו
טובה, והתנדב להקפיץ אותי לאן שאני צריכה, תל אביב, נסיעה של
30 דקות בערך, 50 עם עומס קל ופקקים קצרים. למרות שהזמן עבר כל
כך לאט, ורק רציתי שיגמר כבר, 50 דקות עברו כל כך מהר, וב-10
בבוקר הייתי צריכה לחזור לשגרת היום שלי.
כבר בתחילה הנסיעה עלה נושא הסקס ולמרות חוסר הנוחות עם הנושא
החוזר ונשנה, הרגשתי טיפה טוב עם עצמי, שגברים מוצאים בי
עניין, גם אם היו נשואים. הרי לא תכננתי לשכב איתו, אבל זה
לא הפסיק איפה שזה התחיל. הוא כל הזמן דיבר איתי על לזרום עם
אנשים ועל זה שאני בררנית מדי.
הוא שאל אותי על נוסעים אקראיים, אם הייתי הולכת איתם. הוא אמר
שלא צריך לדבר לפני. הוא אמר שאני צריכה להסתכל על הגבר ולראות
איך אני רוכבת עליו, איך הוא רוכב עלי, איך אני יורדת לו ואיך
הוא יורד לי וזה כל מה שחשוב.
אז שאל אם הייתי מזדיינת איתו. עברו 10 דקות. אמרת לו שלא.
הוא שאל למה. ככה זה לא תשובה.
לא רציתי להיכנס לויכוח עם זה שנותן לי טרמפ, חבר של אבא, ובטח
לא על מין. אז עניתי בחיוך שהוא פשוט לא עושה לי את זה. באמת
שלא ניסיתי להתגרות או לגרות. הוא היה נשוי, ובאמת שלא "עשה לי
את זה". רק רציתי שהוא יחליף נושא. אפילו סיפקתי את המידע
השגוי שיש לי חבר, בתקווה שיבין. הוא שאל בזלזול מה על מה כבר
יכול החבר שלי לעשות לי. הוא יכול לעשות יותר ויותר טוב. אז
מה, אז הוא מעוניין בי? לפעם אחת? פעמיים? הוא יכול לספק אותי
יותר. הבנתי שאני עדיין ילדה בשבילו, שיש לי הרבה מה ללמוד
והוא התנדב ללמד. גם אמרתי לו שאני לא הולכת עם נשואים, שאחד
מהקווים האדומים שלי נמתח שם, אבל הוא לא הפסיק.
זה לא במיוחד הפריע לו כל מה שאמרתי. הוא רק נהייה בוטה יותר,
גס יותר. אמרתי לו שבמשך כל השירות שלי וגם קצת אחרי לא היה לי
אף אחד, וזה בכלל לא הפריע לי, שאני מרוצה מהמצב כמו שהוא
עכשיו. הוא אמר שאם אחרי שנתיים וחצי שלא ראיתי זין הייתי
איתו, הדברים שהוא היה עושה לי... הוא היה אונס אותי ואני
הייתי נהנית מזה. לא רציתי לחשוב על זה.
ככל שהזמן חלף, הוא רק הפך בוטה יותר, גס יותר, דוחק
יותר, מלחיץ יותר, מטריד יותר ומפחיד יותר. אולי זאת
רק אני, אולי אני פשוט רגישה מדי.
כשנכנסנו לתל אביב עברה בי המחשבה שאם יעשה יותר משכבר עשה,
אני לא אדע איך להתמודד עם אבא שלי. הסתכלתי על השעון. 30 דקות
עברו, רק רציתי שזה ייגמר. לא דיברתי הרבה, כדי שלא יתלהב, אבל
גם לא רציתי שיחשוב שאין לי מושג בכלל, כי היה לי מושג וכי
הוא סיפר לי על כל הדברים שהיה מלמד אותי.
אני לא עשיתי כלום. נתתי לו להמשיך. לא ביקשתי שיפסיק עם
הנושא, לא אמרתי לא, לא שיניתי את הישיבה הזרוקה שלי במושב
הנוסע במכונית המרווחת. לא רציתי שידע שגרם לי לאי נוחות, שידע
שלא נעים לי. אולי הוא בכלל לא מודע למה שהוא עושה, ואני באמת
קצת רגישה מדי. לא רציתי לפגוע בו אז לא עשיתי כלום.
הרגשתי עצמי נאנסת מרגע לרגע, ולא רציתי שיחשוב שאני ילדה
קטנה, שבורחת עם הזנב בין הרגליים. לא רציתי שיחשוב על הרגליים
שלי בכלל. לא רציתי להיות שם. כל אמירה נוספת שלו, כל אמירה
ישנה שלו וכל דבר שעשה, כל אלה ישבו בראשי ואני לא הצלחתי
להוציא את זה החוצה. הרגשתי איך כופים עלי את המצב הזה.
הרגשתי איך הגוף שלי מגיב למה שקורה, איך הראש מתנגד למה
שהוא שומע.
באותו רגע רק רציתי לבעוט את הרדיו מהמקום, כדי שלא אצטרך
להיזכר בזה, לחשוב על זה, בכל פעם שאני אשמע את הרדיו, כל
רדיו. לא ידעתי שלא הרדיו מה שיחיה מחדש את הנסיעה הזאת, לא רק
הרדיו.
הוא דיבר על לזרום עם גברים ואני זרמתי איתו. לא רציתי ללכת
בדרך של כוח. הכוח שהוא מתכוון אליו הלך למקומות אחרים, מקומות
בהם לא רציתי שיהיה. אני לא יודעת אם כאב לי וגם אם כן, למי
כבר אכפת?
זה לא אונס. לא אמרתי לא. לא אמרתי די. לא עשיתי דבר קל שבקלים
כדי למנוע את המצב. פחדתי ממה שיחשוב עלי.  אז הרגשתי קצת אי
נוחות והרגשתי קצת לא נעים וזהו, זה נגמר. זה לא היה אונס.
עד שחזרתי הביתה, הכל היה בסדר. היום המשיך כרגיל והסיפור
נשכח. לא, לא נשכח, פשוט לא סופר. אני לא עשיתי כלום כדי לשנות
את המצב. ומה זה כבר היה משנה? לא באמת נאנסתי. לא הוכרחתי
בכוח להיות במכונית, לא הכריחו אותי לקחת חלק בכל מה שקרה ולא
הכריחו אותי לשתוק. לא אמרתי לא, לא עשיתי כלום. עברתי חוויה
לא נעימה וזהו, זה עבר.
למי אני אספר? למשטרה? קיצוני מדי. לאיש יש עבודה ואישה ולא
רציתי להרוס לו את החיים בגלל טעות שלי.
לאבא? זה חבר שלו, לא רציתי לסכסך. לא רציתי שאבא יסתכל עלי
אחרת. לא רציתי לשמוע איך אולי לא הבנתי נכון, כי זה חבר
שלו. לא רציתי להתחיל בלגאן שעוד אפשר למנוע, לנסות לתקן טעות
שכבר נעשתה ונגמרה.  
לאמא? אני לא חושבת שהייתי מתמודדת עם רחמים באותו רגע. היא רק
הייתה מדברת על זה עוד ועוד והמשפחה הייתה שומעת, ואח שלי היה
מפסיק לחשוב שאני חזקה כמו שחשבתי שאני והחבר שלה... אז לא
מספרים לאמא.
המילים שלו, שרצות לי בראש, פגעו בי מספיק. המילים האלה פגעו
בי. כשהסתכל לצד ימין על אתר בניה, לרגע האמנתי שהסוף אכן
הגיע. פחדתי להסתכל עליו ולו כדי לוודא שהוא לא עומד לעשות
לי כלום. אז הוא אמר, בפעם השניה, שאני אראה לאיזה פקקים אני
מכניסה אותו. באמת האמנתי שהוא יבקש טובה על זה. לא רציתי
שהוא יבקש. לא רציתי לתת. רציתי לרדת 40 דקות הליכה מאיפה
שהייתי אמורה להיות. לא רציתי להיות שם.
לא רציתי שאח שלי ידע שאני מפחדת.
לחברות? לא יכולתי להתמודד עם הביקורת. הביקורת שלי כלפי עצמי
על שנתתי לזה לקרות. כן, נתתי לזה לקרות. אולי אם הייתי אומרת
משהו, או עושה משהו, אבל לא אמרתי ולא עשיתי, הייתי מזועזעת
מדי.
החלטתי פשוט לשכוח מזה. לא על הכל צריך לדבר. היו לי מספיק
דיבורים גם ככה.
זה אירוני. לא רציתי שהוא שיחשוב שאני ילדה והנה, אני מתנהגת
כמו אחת, עושה ביג דיל משטות שקרתה. אז אני אעשה את הדבר הבוגר
ואקח אחריות על מעשיי. טעיתי ואני אשא בתוצאות. באיזושהי מידה
אולי זאת הייתה אשמתי. חייכתי אליו, צחקתי איתו, הערתי דברים
במהלך השיחה. זאת לא אשמתו שהוא לא הבין נכון. הייתי צריכה
להגיד משהו. הוא לא צריך לנחש שהוא מטריד אותי. כשבשלב מסויים
שתקתי ורק הנהנתי בנימוס של נוסעת לנהג, הוא לא אמור לנחש.
אני נושאת באחריות למה שקרה. כלום לא קרה גם ככה, זה לא היה
אונס.
חוץ מזה שהתביישתי לדבר על זה עם אנשים אחרים. נעזוב את זה
שסקס לא בא לי בכזאת קלות כמו לאחרים, מה הייתי אומרת? אין מה
להגיד. התביישתי בחוסר האונים שלי עם מה שקרה.
והכל בסדר גם ככה.
דיברתי עם חברה בטלפון. סיפרתי לה על שיחה שהייתה לי עם איזה
אחד, אחד חמוד, די נדלקתי עליו. באותו זמן כל הזמן שמעתי בתוך
הראש "אם היית באה אלי אחרי שנתיים וחצי שלא ראית זין... מה
הייתי עושה לך... (פאוזה) הייתי אונס אותך." כשאנשים חייכו
אלי במהלך היום, נזכרתי בחיוך שלו, וכשנגעו בי, חשבתי על זה
שהוא היה יכול לגעת בי ככה. לא רציתי שיגע בי ככה, אבל ידעתי
שזה היה בגבול האפשרי באותה נסיעה.
זה הטריד אותי, אבל הנחתי שזה לגיטימי. זה גם אכן משפט די
מזעזע להגיד למישהי זרה, שהיא הבת של חבר שלך, גם אם היא
הייתה עושה סקס כל שבוע או כל שבועיים, או באיזו תדירות שהוא
לא שיבץ בסדר היום שלי.
בטלוויזיה מישהו זרק הערה מצחיקה על סקס וזה הפריע לי.
אני מניחה שכל מי שהוטרדה מינית הייתה רגישה יותר להערות
מיניות מאחרות. לא שנאנסתי, זה פשוט מן יום כזה.
בערב ראיתי סרט עם חברה שלי והכוכב דיבר על סקס, ומישהי אמרה
שלא רצתה את הבחור, אבל זה לא היה אונס כי היא אמרה בסדר.
הגוף שלי כולו הקשיח. צמרמורת עברה בי. לשניה אחת הראש שלי
נאטם.
"אני לא אמרתי כלום! אני לא עשיתי כלום! זה לא היה אונס!" המוח
שלי צעק אלי ואני הבנתי, נאנסתי...