זה היה בטיול לפריז. הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה בתור
למגדל אייפל. ישר זיהיתי את הפנים שלו, הוא היה נראה לי מוכר
אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה. היה לו משהו שונה בפנים, אני לא
יודע מה בדיוק. אולי זה הזקן הצרפתי שלו. אני חושב שהוא היה
איתי בצבא, אבל אני לא מצליח להיזכר איפה.
"אולי בקורס חובשים?" לא.
הוא בטח אחד הצעירים שהגיעו במחזור האחרון.
התור התקדם ממש לאט, כאילו הצרפתים החליטו לבזבז לנו את כל
היום על המגדל המחורבן הזה. אני ממש לא מבין מה כיף לטפס על
מגדל שנראה כמו עמוד חשמל ענקי. מצד שני, לנסוע לפריז ולא ללכת
לאייפל זה כמו לנסוע לעכו ולא לנגב חומוס.
"אתה רואה את הבחור הרזה עם החולצה הכחולה שעומד כמה מטרים
לפנינו?" שאלתי את דורון "זה עם הכובע מצחיה הלבן. נו, מה אתה
עיוור?!"
דורון העיף מבט עד שקלט על מי מדובר. "נו?!"
"הוא לא דומה לאבי הטבח שהיה איתנו כשהיינו במחסום
בבית-עומר?"
"לא נראה לי, הוא יותר דומה לאיציק סודרי שהיה הנהג של האביר
בפלוגה ג'. אני בטוח שאני זוכר אותו מהצבא, אבל בטח הוא אחד
הצעירים שהגיעו לפלוגה כשהיינו במחזור האחרון".
"איזה תקופה נהדרת זאת הייתה? צחוקים של החיים. אתה זוכר את
מוטי אשכנזי ואת פרויליגר? הם היו קרועים בראש. הייתי חוזר לשם
בכיף".
"וואלה היה באמת אחלה, והאוכל הכי טוב שאכלנו בשירות אני חושב.
היה פינוקים".
אולי הוא צודק, בכל מקרה מה זה משנה. הצבא נשאר מאחורה ואחרי
שנתיים הוא בטח לא יזכור אותי בכל מקרה.

הפעם השנייה הייתה באותו ערב. ישבנו בבית קפה כשלפתע הוא נכנס
עם חברה שלו והתיישב לא רחוק מאיתנו. בהתחלה לא שמתי לב, אבל
אז ערן שאל "תגידו זה הרזה שנכנס עכשיו עם החולצה הכחולה, זה
לא עידו שהיה סרס"פ של פלוגה א' כשהיינו בבית-עומר. נו, זה
שהחליף את את אבנר אחרי שהוא עשה את הניתוח בבטן? אני בטוח
שאני זוכר אותו מהצבא".
"מה פתאום, אם כבר זה ביטון הנגד מהחוליה הטכנית. זה שהיה
מתדלק נגמ"שים ומעשן", אמר דורון, "למרות שלא בטוח, אולי זה
אחד מהצעירים שהגיע כשהיינו במחזור אחרון".
"כשאני חושב על זה עכשיו" אמרתי "הוא די דומה לערס ההוא, נו
איך קראו לו, שהיה עובד רס"ר שבועיים ואז דפק נפקדות עד
שהשתחררנו. אבל אולי באמת הוא אחד מהצעירים שהגיעו במחזור
האחרון".
"אתם זוכרים את בוריס שנרדם בנגמ"ש ונשאר לישון שם כל הלילה.
בבוקר אף אחד לא ידע לאיפה הוא נעלם. בואנ'ה אחי זאת הייתה
תקופה נהדרת."
"ואת איציק ששקע בתוך שלולית בוץ ולא יכל לצאת. צחוקים של
החיים, גבר."

כשהתקלחתי בערב בחדר נזכרתי בו שוב. אני בטוח שהוא היה איתנו
בבית עומר. יש משהו שונה בפנים שלו, ניסיתי לדמיין אותו בלי
הזקן הצרפתי ועם שיער קצוץ, אבל זה לא הסתדר לי. אולי הוא היה
המא"גיסט של א'? לא הוא רזה מידי. ל-א' היה מא"גיסט אכבר שור,
בטח אחד מהרוסים. אולי זה היה אחד הצעירים שהגיעו במחזור
האחרון, נו זה שנתתי לו את המחסניות שנשארו לי. בכל מקרה איזה
תקופה זה היה, היה קור כלבים וכל הזמן ירד גשם. חשבנו פעמיים
לפני שיצאנו מהאוהל לחדר אוכל. להירטב בשביל חביתה מלאה בשמן,
היינו ממש פתאטים. איך שנאנו כל רגע בחצי שנה הזאת. אני חושב
שהדבר היחיד שהחזיק אותי היה השחרור שהתקרב. מליון דולר אני לא
חוזר לשם. אבל מאיפה לעזאזל הוא מוכר לי?

במשך הטיול לא פגשנו אותו יותר, אבל בכל זאת המשכנו להעלות
חוויות מהחצי שנה שלנו בבית-עומר. נזכרנו בערגה איזה תקופה
נהדרת זאת הייתה והבטחנו שוב ושוב שהיינו חוזרים לשם בכיף מיד
אחרי הנחיתה בארץ. כנראה שהשהייה במקום מלא אוכלי צפרדעים
אנטישמיים, שדווקא התייחסו אלינו מאד יפה כששמעו שאנחנו
מישראל, הפך אותנו לפטריוטים. במשך השבוע עלו לי בראש כמה שמות
אפשריים- יוסי ברגר שהיה אמל"חיסט או אולי דניאל פושקין שהיה
חובש במפג"ד. אולי כן ואולי לא, משהו היה שונה בפנים שלו.

ביום חמישי הגענו לשדה התעופה עמוסים בחוויות. בזבזנו הרבה כסף
על מתנות לא שימושיות וחולצות שאף פעם לא באמת נלבש. ישבנו
בפינה והרצנו צחוקים איך עבדנו על הצרפתים הפראיירים האלו.
הטיסה הייתה צריכה להיות בארבע וחצי אחרי הצהריים. בשתיים כבר
היינו אחרי הדיוטי פרי הקטן, יושבים ומחכים לטיסה כשפתאום הוא
נכנס, דוחף עגלה עם שתי מזוודות כשלצידו הולכת החברה שלו.הוא
התיישב לא רחוק מאיתנו. בהתחלה לא התייחסתי אליו, אבל אחרי 20
דקות בערך החברה שלו הלכה לשירותים ואני החלטתי שזאת ההזדמנות
שלי לגלות מאיפה הוא מוכר לי. ניגשתי אליו עם חיוך על הפנים,
הוא חייך לעברי. "הוא בטח מזהה אותי, אבל גם הוא בטח לא זוכר
מאיפה".
"עברית?" שאלתי.
הוא הנהן עם הראש והמשיך לחייך.
"מאיפה אתה?"
"אני מבית-עומר, אם אתה יודע איפה זה", הוא ענה במבטא ערבי.
עכשיו נזכרתי מאיפה אני מכיר אותו.
הוא היה איתנו בקו שעשינו בבית עומר.
30 מטר מהמחסום שלנו הייתה חנות מכולת קטנה, כנראה של אבא שלו.
הוא היה מגיע מוקדם בבוקר ומכניס את הסחורות שהגיעו, אחרי זה
הוא היה מטאטא את הכניסה לחנות הקטנה ומוציא החוצה שני כסאות
וארגז הפוך עליו היו משחקים שש-בש. אני זוכר שפעם חשבתי על זה
שכמעט אין קונים בחנות ואז נזכרתי שממש קר לי ברגליים ומבחינתי
הוא יכול להישרף - הוא והחנות המסריחה שלו. ככה לפחות יהיה קצת
חם פה. פאדי, שהיה דרוזי ודיבר ערבית, היה קופץ לפעמים לחנות
וקונה סיגריות לכולם במחירים שדפקו את השק"ם. המ"פ תמיד התעצבן
ואמר שאסור לתת לבן-זונה הזה פרנסה. הוא עוד יחשוב שאנחנו
אוהבים אותו וירצה להישאר.
אני זוכר שכשעשיתי משמרות צהריים, חיכיתי שהוא יכניס את
הכיסאות והשש-בש לחנות, כי זה היה הסימן שהחילוף מתקרב. לפעמים
חשבתי שדווקא היה מתאים לי לשבת ולשחק שש-בש במקום להישען על
הבטון הקר במחסום. אבל אז שוב פעם נזכרתי שממש קר לי ברגליים.

"סליחה", גמגמתי, "חשבתי שאתה מישהו אחר".
"אין בעיה", הוא ענה ועדיין חייך. הייתה לי תחושה שהוא מזהה
אותי. חזרתי לחבר'ה שלי שישבו והריצו צחוקים מהצבא.
רק כשהתיישבנו במטוס נפל לי האסימון, הבנתי מה היה שונה בפנים
שלו. זה לא הזקן הצרפתי. זה הצלב.
הצלב שהיה לו על הפנים, בדרך כלל בין העיניים. הנקודה השחורה
וארבעת הפסים היו חסרים לו. בטח הם יחזרו לשם כשהוא יחזור
הביתה, לצעירים שהגיעו כשאנחנו היינו מחזור אחרון.