מתוק זה טעים.
כל דבר שטעים בעולם הזה, הוא מתוק.
אני זוכר כשהלכתי עם סבתא שלי לקונדיטוריה והיא אמרה לי "זהו
כל כך מתוק שאי אפשר לאכול את זה", אז אמרתי לה "להפך, בגלל
שזה מתוק, כל כך כיף לאכול את זה". אפשר לומר שהתזונה שלי
התבססה בעיקר על עוגות וממתקים. היו אפילו ימים שלא אכלתי בגלל
שלא היו ממתקים. אכלתי רק מתוק, כל דבר אחר לא היה טעים לי! לא
יכולתי בלי לפחות פעם ביום להרגיש את תחושת הסוכר או השוקולד
מתמוססים בתוך הפה שלי. כולם, וגם אני, היו צריכים להשלים עם
זה. אני אוכל רק דברים מתוקים.

יום אחד נשארתי בבית. התגנבתי לארון. גיששתי אחר ממתקים. לא
מצאתי אפילו דבר אחד. לצערי זאת לא הייתה הפעם הראשונה, הרבה
פעמים מצאתי את עצמי בסיטואציות כאלה. פעם הייתי לוקח כוס,
ממלא אותה בסוכר, ופשוט שופך אותה לתוך הפה. ינקתי כל גרגר
וגרגר של סוכר מתוך הכוס, אבל הפעם, לא מצאתי אפילו סוכר.
הייתי חייב לטעום משהו מתוק. כשהבנתי שאין שום דבר מתוק בבית,
גנבתי מהארנק של אבא 10 שקלים ורצתי למכולת לקנות ממתקים.
למזלי אבא ישן את שנת הצהריים שלו באותו הזמן. הוא לא שם לב.
רצתי בכל המהירות אל המכולת וקניתי שני ופלים, קרטיב ומיץ
ענבים. הרגשתי כל כך רע על המעשה, אבל הייתי חייב את ההרגשה
הזאת של המתיקות בתוך הפה.

ככה זה נשאר יום אחרי יום. פעם זה היה 10 שקלים, אחר כך 15,
ו-20 שקלים. יום אחר יום הארנק של אבא התחיל להתרוקן. באותה
תקופה, היינו משפחה מהמעמד הבינוני. בגלל הרבה סיבות כאלו
ואחרות, התחלנו לקצץ בהוצאות. יום אחד, כשהתגנבתי לארנק של
אבא, מצאתי שם שטר של 50 שקלים. לא היססתי, ואפילו לא חשבתי,
ולקחתי אותו. רצתי למכולת.

יום אחד כשישבתי בחדר, שמעתי את אבא שואל את אמא:
- "תגידי, את הוצאת לי כסף מהארנק?"
- "לא, לא נגעתי בו."
- "את בטוחה? חסר לי הרבה כסף."
- "אז אני לא יודעת. אני לא התקרבתי אליו."
- "אז מה את מנסה להגיד, שזה היה טל?"
- "מה פתאום, טל לא כזה, הוא לא היה נוגע לך בארנק."
- "אז הכסף פשוט נעלם?"
הרגשתי כאילו רציתי לקבור את עצמי. רציתי שהאדמה תפתח את פיה
ופשוט תבלע אותי.

החיים שלנו מעולם לא נראו רע יותר.
לא היה לנו כסף אפילו למצרכים בסיסיים.
אבא ואמא עבדו בשתי עבודות כל אחד, ו- 75% מהכסף היה הוצאות
של: חשמל, מים, ארנונה, מס הכנסה, ביטוח לאומי ושאר מיסים
אחרים.
ואני? אני עדיין אובססיבי למתוק. אבא כבר לא שם לב לכסף שנלקח
מהארנק שלו. הוא בטוח שהוא שילם אותו על מיסים. רצתי למכולת עם
שטר של 20 ביד. בדרך הרגשתי סחרחורת. התעלפתי וצנחתי לריצפה.

התעוררתי בבית החולים.
הרגשתי סחרחורות והייתי מחובר למכשירים.
שמעתי את הקול של אבא ועוד כל של איש שלא היה מוכר לי:
- "אז מה בעצם קרה?"
- "לפי הבדיקות רמת הסוכר בדם שלו גבוה מהרגיל ורמת האינסולין
נמוכה." אנחנו חוששים שהוא סובל מסכרת נעורים, רק שאצלו זה
חמור במיוחד מאשר אצל כל חולה אחר."
לא ידעתי מה זה סכרת נעורים. אף פעם לא שמעתי את המושג הזה.
אחר כך אבא נכנס לחדר. הוא היה כל כך שמח. הוא אמר שהוא שמח
לראות שהתעוררתי סוף סוף. לאחר מכן נכנס הרופא לחדר ואמר לאבא
שהרופאים אישרו את החשדות. יש לי סכרת נעורים (שאני עדיין לא
יודע מה זה) ושאני אצטרך להזריק אינסולין 7 פעמים ביום. בנוסף
לכל, אני אצטרך להוציא את הסוכר מהתפריט שלי.
לא האמנתי.
בלי סוכר כל החיים?
התעלפתי בחזרה.

"קול קאלב ביז'י יומו"

הסיפור אינו אוטוביוגרפי.