את הטעות הגדולה ביותר בחיי כבר עשיתי.
את הטעות הגדולה ביותר בחיי כבר עברתי.
את האוצר שלי כבר לא אמצא.
עמדתי שם במפתן הדלת, ודמעות בעיניי.

"אל תעזוב אותי," לחשתי.
"אל תשאיר אותי לבד," צעקתי.
אך ללא מענה.
"אני עדיין אוהבת אותך."
שקט, אין איש מדבר.
העיניים מטיילות אט אט בחדר, מנסות למצוא נחמה.

פתאום באת אליי, ניסית לומר משהו אך ללא הצלחה.
חיכיתי, שתקתי שם בפינה.
הסתכלתי על האיש שתמיד אהבתי, שתמיד אוהב.
תווי פניו כל כך יפים, שפתיו כל כך חושניות.
לא האמנתי שאני מסתכלת על האדם המושלם ביקום.
בעוד אני כל כך אומללה, רוצה אותו בזרועותיי.

הוא ניגש אליי, צמרמורת עברה בגופי.
ממבט עיניו כבר ידעתי את התשובה.
הדמעות החלו לפרוץ שוב, ללא הפסקה.
ידעתי שזה הסוף, ידעתי שאין דרך מוצא.

יצאתי בריצה מדירתו, דמעותיי הקשו עליי את הראייה.
לא יכולתי לחשוב על כלום, רק רצתי ורצתי.
אוזניי היו חירשות, עיניי עיוורות וליבי מדמם.
רק רצתי, רציתי להגיע למקום מבטחים.
פתאום נשמע רעש, מכונית סטתה לצד הדרך וגם הבאה אחריה.
עיניי נעצמו, היה שקט מוחלט.
הייתה בי שלווה שלעולם לא הייתה בי.
גופי דמם, לא הצלחתי לזוז, אך ליבי התפרע.
סכינים דקרו את גופי, עצמתי את עיניי והנחתי לשלווה לעטוף
אותי.
כמו אם אשר עוטפת את תינוקה, כך הרגשתי.
בעודי שוכבת שם תהיתי אם אני אזכה לראות את גן עדן.
תהיתי אם בכלל חיי ינצלו.
אך ידעתי שלא, אהבתי היחידה כבר לא איתי. חיי לא איתי.
חיי לעולם לא ינצלו מסכין האהבה.