אני ואת וכל הלבד הזה שבינינו
אני וכל הרגש הזה שאיננו
את וכל מה שחשבנו שנעשה
את ואיש אחר כאן מלבדנו
נמצא איתך
בחלל הריק הזה שבו פעם החזקנו יד
ונפגשו שפתותנו

את ואני ונינה שרה שיר עצוב
על אישה ואיש
היא בכתה ליד נהר מתחת עץ חרוב
הוא שתק כי לא הרגיש
שיכל להיות לה איש
הרי חשב שכלום לא חשוב
אם היא תלך עכשיו ולא תשוב

הוא יושב ליד מקלדת וכותב שירים
משרבט מילים על מסך
הרוב שקרים
הוא איש קטן
עם איש קטן בתוכו הוא מסוכסך
אחד יוצר קשרים אחד פורם קשרים
ושניהם מקשיבים בעצב לשירים
עצובים כי הם עצובים
וכי ממילא הכל שקרים

הסתיו הגיע
הלילות נהיו פתאום פושרים
הכפר יפה חשב לעצמו בעונה הזו
האנשים יפים שם בעונה הזו
וריח האורנים באוויר מטריף חושים
בעונה הזו
זמן טוב להתנדנד ביער
להתמסר לאוויר הנושב, לכאב
לרשרוש המאט של פעימות הלב
לעיניים הנעצמות
לאוויר הנושב בלילה הפושר

זה הלבד שלי לבד
ולא של איש אחר
כמו נר אני נמס בתוך פמוט
שואף להיגמר
נושף להיגמר
מתכנס אל תוך תוכי
ושוכב שקט למות.