"נו, בבקשה תקחי אותי לקרקס! אני ממש רוצה לראות את הסינים
המרקדים האלה!!!"
"ב-ח-י-י-ם לא. תבקש מאבא שיקח אותך."
תמיד שנאתי ללכת לקרקסים. טוב, לא תמיד. אבל מאז שהייתי בת 7
שנאתי ללכת לקרקס. זה לא בגלל שמתעללים שם בחיות, למרות שזה
קצת כואב לראות את זה. זה משהו חזק יותר. אולי בשבילכם זה ישמע
טיפשי, אבל זה בגלל הליצנים. אני שונאת ליצנים. ליצנים של
קרקס. ליצנים בימי הולדת זה עוד סביל כי הליצן באמת משתדל
להיות נחמד אליך כדי שלא תבכה והוא יוכל לקבל כסף טוב מההורים
שלך. אבל בקרקס, הו, בקרקס זה לגמרי שונה.
הכל התחיל בחופש הגדול של כיתה א' (כזכור לי...), אמא, אחותי,
אחי הקטן ואני נסענו לקרקס. קנינו שם צמר-גפן מתוק וכל מיני
שטויות כאלה שקונים בתור מזכרת. התיישבנו במקום טוב. זאת היתה
השורה הראשונה. ראיתי את הכל ממש ממש טוב. זה היה איזה תא עם 8
כיסאות. 4 מקדימה ו4 מאחורה. אנחנו התיישבנו על ה4 מקדימה
ומאחורינו ישבה משפחה אחרת. לפני שההצגה החלה, ליצן שמן עם
ארנב לבן וחמוד עבר בין כל הילדים שישבו בשורה הראשונה וצילם
אותם עם הארנב ועם אמא'לה שלהם. אני רציתי גם. זה חלום של כל
ילד קטן להצטלם עם אמא וארנב על ידי ליצן חביב. הליצן התקרב
והגיע אל אחי. הוא נתן לו להחזיק את הארנב ואמר לו להתחבק עם
אמא. אני גם רציתי להצטלם עם אמא. קמתי מהכיסא שלי ועמדתי ליד
אחי הקטן. חייכתי חיוך כזה ענק שהעיניים שלי נעצמו. הליצן השמן
דחף אותי מאחי ועפתי על הכיסא שלי. לא בכיתי. לא רציתי לבכות
ביום כזה שמח ולהרוס לכולם את האווירה. אז חיבקתי את אחותי
וחשבתי על דברים יפים. הליצן בא לאיזור שלי, וחשבתי שהוא עכשיו
יתן לי את הארנב כי הוא הושיט את הארנב לכיוון שלי. חשבתי שזאת
הדרך שלו לבקש ממני סליחה וחייכתי אליו. הושטתי את היד לקחת את
הארנב ואמרתי לאחותי שתתכונן להצטלם איתי. הליצן דחף לי את היד
הצידה והביא את הארנב לילד שישב מאחורי. "היי, גם אני רוצה
להצטלם עם הארנב!", אמרתי והסתכלתי על הילד המאושר ההוא שקיבל
את ההזדמנות להצטלם עם הארנב. אחותי קראה לליצן אבל הוא המשיך
ללכת. מהרגע שהוא הלך כל הקרקס הפך לסיוט אחד גדול. הליצנים
כבר נראו כמו מפלצות מאיימות שאוהבות לגרום לילדים לבכות. שום
דבר לא הצחיק אותי שם. לא משנה מה הם עשו. שנאתי אותם. הם
מגעילים ומכוערים ויש להם אף מעצבן. כל המוזיקה של הקרקס נשמעה
לי כמו חריקות ותיפוף על פחי אשפה. לא נהנתי בכלל. אפילו לצמר
גפן היה טעם מגעיל. כשיצאנו משם ודודה שלי באה בכדי להסיע
אותנו, התיישבתי באוטו והכרזתי "אני יותר לא באה לקרקסים.
נקודה." זאת הכרזה די נועזת לילדה בת 7. אבל מאז אפילו לחשוב
על ללכת לקרקסים אני לא מעזה.
שיחנק הליצן השמן והמכוער ההוא. ושהארנב הלבן יאכל אותו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.