אני חשד לרצח והתאבדות.
אני כלי-ירי בשאריות אבק שרפה
אני בהלתו של ילד בן תשע
לצידו, אני, בכיה של ילדה יפה.
אני ארץ אוכלת יושביה
וקוברת אותם מחוץ לגדר
או בשם נעוריהם גם אם החליפו את מינם.
אני התרנגולת המחייכת של מאמא עוף
למרות שעברתי יסורי תופת בדרך
לעטיפה שוביניסטית
צבועה.
אני הבחורה שישבה על שולחן הניתוחים הפלורליסטי
בזמן שהאחות שאלה איזו גברת זקנה מה שלום בעלה
לא יצא מספיק דם מהורידים אז האחות עשתה לה פרפר
ותוך כדי היא ענתה שהוא נפטר לפני עשרה ימים
העיניים שלה רעדו עד קצה החדר עד עצמה עד הכתמים בצידי הפנים
השיער הדליל
חודש הוא היה בבית חולים
האחות אמרה לה תתנדבי, תפגשי חברות, תתנדבי, אל תהיי לבד
תתנדבי, אל תהיי לבד
הבחורה הזאת שישבה בצד בכתה כל הדרך הבייתה
עד שנתקלה במסעדה חדשה, לשף היו עיניים ירוקות
היא סיפרה לו איך מילצרה בים שלושה חודשים
ואם היה אפשר הייתה גם דוברת צרפתית
הכל בשביל ההזדמנות להתחיל שם
ההזדמנות להכשל מחדש.
אני האהבה שעולה רק בחלומות
(שוב חיבקת אותי ומה אגיד ואיך אומר
שוב בחלומי חיבקת)
אני זכרון משוייף ואנוכי
של ריגוש נטול שיקולים
אני מותה של אהבה
בצער רב וביגון קודר
על מיטה אחת בירושלים הבנויה
רגע לפני שהילדים קמים לראות




[טוב חבר'ה איבדתי את המוזה לחרוזים איפשהו בהתחלה האמצעית...
עמכם הסליחה]   23/4/06