ואולי
הוא יסתכל על זה מכל נקודת מבט אפשרית
מלמעלה, מהצד, מבפנים. זה הסיפור שלי. אני רואה יותר מדיי, לא
מסוגלת לספר על זה אחרת.
אני רוצה לספר על זה
אבל לא מסוגלת להקשיב לעצמי
אני רוצה כיוון
הגעתי לצומת הזאת שהם אמרו לי
יודעת מה הטוב הוא, הרגשתי אותו, יותר נכון אותם- כי הם היו
איתי. ושם מצאתי את עצמי. מצאתי את עצמי במדבר, עם האנשים שאני
הכי אוהבת בעולם. מצאתי את עצמי שם ממהרת להספיק כל אחד מהם
ולספוג אותם כמה שיותר.
אז
כי אז היתה הרבה בחירה. רק היתי צריכה לבחור עם מי להיות איפה
להיות. הכל היה פתוח.
אני עוד צעירה, אני אומרת לעצמי, ועוד יגיעו הרבה הזדמנויות,
אבל כולי פחד מלהיטמע בכל הזוהמה העירונית הזאת, בכל הצחנה של
הפקקים והאנשים שמורידים את העיניים ברגע שאתה מסתכל עליהם.
אני כבר הרגשתי את האמיתי בשבילי . וזה לא פה איתי. אני יודעת
שתמיד קורה לי הדבר שאני הכי סולדת ממנו. בגלל זה אני כל כך
מפחדת, לסיים את השנה הזאת בלי כיוון.
יש לי כל כך הרבה רעיונות בראש, שאני מפחדת שאני לא אוציא אותם
לאור. עם כמה שאני יותר מאוזנת עם עצמי, לפעמים באים הבומים
האלה שמציפים אותי לגמרי, ואני לא מסוגלת להרגיש כלום חוץ ממה
שקורה באותו רגע.
אני יודעת, מה היה צריך לקרות שהכל ילך חלק, אבל במקום זה הכל
נהרס, ולא יכול להיבנות מחדש.
מפחיד לי להיות לבד ולדעת שזה לא יקרה יותר. מפחיד לי שלא יהיו
עליות של ממש יותר בחיים שלי. מפחיד לי פשוט להיכנס למושג
"האנשים הקטנים", וואי זה לא מתאים לי.
אני רוצה להמשיך את החיבור המדהים שהיה לי עם הטבע, עם הצפון,
עם המדבר, עם הכינרת. אני רוצה להמשיך לחוות את האנשים
המדהימים שרק לעיתים רחוקות אני מוצאת.
התמימות
לפעמים הורסת
אבל לפחות היא טהורה
אומרים שאלוהים מעמיד אותך במצבים שרק תצא מהם מחושל. אז
בכיף
אבל לא לבד. |