אני דואבת וכואבת-
כמו נר ששורף את עצמו
ששלהבתו אינה יכולה נגד הרוח
ובכל זאת היא מנסה -
עד שכוחה לא עומד לה.
אנשים פוגשים אותי ברחוב,
לובשים חיוך מטומטם על הפנים
ואומרים לי:
כל הכבוד, הלוואי שיכולנו לעמוד בכל מה שעברת.
תגידו-
אתם טיפשים?
אתם באמת רוצים לעבור את כל מה שעברתי?
קחו, תעברו ובהצלחה- תזדקקו לה.
טיפשים-
אתם כל כך מפחדים להסתכל לתוך עיניי
שאדומות כבר ימים
אתם בוהים ברצפה
טיפשים-
אתם מבועתים מהמחשבה שאני אשתף אותכם
אתם מחמיאים לי וישר נעלמים.
טיפשים-
הפסדתם מישהי שרצתה לעשות המון למען..
למענכם.
ועכשיו?
עכשיו כבר אין טעם
אתם כבר לא זכאים לכך
למה?
כי למדתי להכיר את העולם
את ה"חברה"
את האנשים
הבנתי- שאתם מבועתים-
שהצער ידבק בבשרכם, במשפחותיכם-
או אולי העין הרע,
עוד לא למדתם שאין דבר כזה?
שזה לא מחלה
ואם יש אז כבר כולנו נדבקנו בה
אתם מבועתים ממני
או שמה זה מעצמכם?
דבר אחד יש לי לומר לאומה-
טיפשים! |
