אתמול שמעתי אותו שוב, את השיר שלנו. בניגוד לצפוי זה לא שיר
של אביב גפן אלא השיר everything של ניין דייז.  השיר הוא על
שני אנשים שאוהבים ואומרים שיום אחד הם יתגברו על הכל ואני
אהיה שלך ואתה תהיה שלי ואנחנו נוכל להיות הכל. הכי קיטשי שיש
אבל בתקופה מסויימת, שלא יכולנו להיות ביחד, היווה בדיוק את
תמצית יחסינו והעביר את תחושותי בבירור.

ועכשיו אני פה שומעת בטעות את השיר הזה, וחושבת עליך. חושבת על
התקופה שלנו ביחד, על כל אותם ספסלים שנחרטו עליהם השמות שלנו.
ועל כל אותם המקומות שלנצח יזכירו לי אותך לא משנה כמה זמן
יעבור. חושבת וחושבת וכל כך הרבה זכרונות טובים מציפים אותי.
כמו אותו היום שחרשנו את כל ת"א רק כדי למצוא מכנסיים. או את
ההברזה הראשונה מיום מלא שעשיתי, שגם הייתה איתך. כל פינה בבית
שלי, כל פינה בעיר שלי וכל פינה בבצפר שלי מזכירה לי אותך. השם
שלך בוקע מכל מקום שאליו אלך. ופעם הראשונה זה שלושה חודשים,
מאז שאתה החלטת שאנחנו לא מדברים, זה לא כואב ולא עושה לי
לבכות אלא בלב יש ניחוח והרגשה של השלמה עם המצב. לא שמחה ולא
עצב מן תחושה כזאת שהכל יהיה בסדר. שאתה עוד תחזור ותצא
מהתקופה הזו שלך. שהכל יחזור להיות אותו הדבר ואנחנו ניהיה
ידידים הכי טובים והכי קרובים שיכולים להיות כמו שתמיד היינו.
למה אהבה תמיד חייבת לבוא ולהרוס הכל

That i would be yours
And you would be mine
Everything else would work out just fine
If you could hold on
We could be everything
We could be everything

ואתה עוד אמרת יום אחד אני אחזור ואזכיר לך אותי ואני אמרתי
אני אף פעם לא אשכח. וכתגובה אמרת לא משנה מה יקרה אני אזכיר
לך אותי.
אתה מקיים הבטחות אולי תקיים גם את זו