זוכר שכתבת לי שאתה מצטער? שנה אחרי? תפסת אותי בעיתוי לא
מתאים אז, לא מוכנה לבום הגדול. כמו שיש כאלו שאומרים: "הכל
בחיים זה התזמון". הייתי אז עם מישהו אחר, שעליו סיפרתי לך
במעורפל. למרות שהיה קיים בי הסקרון הטבעי לדעת אם אתה מקנא.
אבל לא אמרת מילה. אתה פישלת אז בתזמון. עניתי לך שלא מתאים לי
עכשיו. התגברתי עלייך, וגם אם לא, אז המשכתי הלאה. מצאתי אהבה
חדשה "כזאת שתעיר אותך...."
ואז גם אותה אהבה נגמרה. כטבעה של אהבה. לבוא ברגע לא צפוי,
לסחוף אותך אל תוך מערבולת גן עדן, ואז לסחוף אותך למטה למטה,
צלילה מהירה ולא תמיד בטוחה,  אני חייבת לציין.
אתה ביינתים התגייסת לך והתקרבת להיות במרחק של רבע שעה קטנה
ממני, היתרונות שלא היו לנו אז, ככה קראתי לזה. עניינים על אש
קטנה. מתקשרים מדי פעם, מדברים סחור סחור. אפילו הייתה תקופה
שהרגשתי שנמאס לי לדבר אתך. שמיציתי אותך. ואז באה תקופת
הסתיו, שבה האוויר שמשפיע על אנשים כנראה וגורם לכולם בצורה זו
או אחרת לגלות אהבה מחדש, או להתחיל אהבה חדשה. וזה מה שקרה
לנו. באת אליי לסופשבוע. פעם ראשונה שהתראינו אחרי הפעם ההיא,
שהלכתי מהבית שלך בפעם האחרונה ומאז לא ראיתי אותך במשך תקופה
ארוכה ארוכה. זוכר את הסופשבוע הזה? את העינוי שהעברתי לך כדי
שתסביר בפעם הראשונה למה עזבת אותי אז, שנה לפני? ואח"כ את
החיבוק, הנשיקה, הבכי שלך, המוזיקה שמנגנת ואנחנו במיטה, והבית
קפה, והצחוקים והעמידה באמצע כביש ריק חבוקים צמודים ומתנשקים.
ופרידת הלילה טוב שנעשתה בדרך שלכל אחד מאתנו באמת יהיה לילה
טוב. והזכרונות שעולים והשאלות "מה הלאה".
שאלות סתמיות. לא התאהבתי בך אחרי הפעם ההיא, למרות שהייתי
קרובה מאד לזה. ככה גם אתה, אני מניחה. אז טלפונים פה ושם,
וזהו. נגמר. חודשים שלא דיברנו. אז מה קורה איתך? עדיין במרחק
רבע שעה ממני? עדיין שומר כל הזמן? נהנה? תגיד, התבגרת קצת? או
לפחות למדת לטפל בבעיות שלך יותר טוב?
מקווה שכן. בשבילך. זה אתה תקוע עם עצמך בסופו של דבר, אם תרצה
או לא. טוב, מי אני שאתחיל לנתח לך עכשיו פסיכולוגיה בגרוש על
החיים שלך?
התפכחתי. פתחתי את העיניים. כל החזאים היו אומרים שצפוי לי
חורף חם וסוער במיוחד אחרי אותו סופשבוע הזה, אבל אני תמיד
ידעתי שיהיה לי חורף קר. קר אבל טוב, מבחינות מסוימות. לא
התאהבתי בך אחרי אותו סופשבוע מחדש, אלא עברתי תהליך מאד חשוב:
ידעתי מה טוב בשבילי. וזה לא היית אתה.
התקופה שבה היינו מתאימים, אם בכלל התאמנו, עברה. נגמרה. היא
הייתה יפה. היא הייתה מקסימה. לא אשכח אותה אף פעם. אבל היא
נחתכה, כידוע לכולנו. הופסקה בשיאה, מה שנקרא. אם לטובה ואם
לרעה.
ועכשיו, מה נשאר? התהיות? המחשבות של "מה היה אם לא היית נפרד
ממני אז לפני שנה, איפה היינו עכשיו וכמה זמן היינו מחזיקים
מעמד באושר הזה?". לא, עברתי את השלב הזה מהר יחסית. מה שנשאר
עכשיו זה המכתבים שלך והתמונות שלנו מאותו סופשבוע האחרון.
אחרון בהחלט. מצחיק לחשוב שהשארת לי פתק אחריו ואמרת שעוד
נתראה. לא התראינו. לא דיברנו. בלי להעליב או לפגוע, לא ממש
היית טוב בקיום הבטחות. את זה הבנתי די מהר לפני שנה.
אני קוטעת את המכתב באמצע. לא כי נגמרו לי המילים. פשוט כי
עדיף. לחתוך בשיא. מוכר לך?