בשעות הלילה הקטנות, המאוחרות - יש חוקים שונים, והם גמישים
יותר, מעורפלים יותר. בשעות האלו הרבה פחות ברור מה מותר ומה
אסור ומה בכלל לא נכון.
בשעות האלו טועים נורא הרבה, נורא חזק.
טעיות קריטיות, כאלו שנחרטות בזיכרון, אבל רק כפרק זמן דהוי,
מטושטש.
השעות שלאחר יום אחד, ולפני יום שני.
שעות מתות, זמן שינה ודבר לא מתרחש בו, הכל מת מעט, רגוע יותר.

וזו הייתה שעת לילה קטנה שכזו, לקראת 3 לפנות בוקר, שיצאתי
מהבית לכיוון הפארק. קמתי כמה דקות קודם לכן, שטפתי את הפנים,
נמנע מלהביט במראה, בעצמי.
לבשתי את המכנס הראשון שראיתי ולבשתי חולצה שחורה חלקה -
קיוויתי להיבלע בצבעי הלילה. נעלתי נעליי ויצאתי מן הבית. ללא
מפתח, ללא הפלאפון, ללא דיסקמן, כמו שתמיד אני לוקח. רציתי
לנשום קצת אוויר צח, או ללכת קצת לאיבוד, איפה שהוא.
הלכתי וצעדתי דקות ארוכות, חווה כל צעד וצעד, מעביר את השבוע
האחרון שהיה לי, מה שעשיתי ומה שלא עשיתי והתחרטתי. כל כך מלא
הייתי בחרטה - על שלא התחלתי עם אותו בחור לדוגמה, לפני שלושה
ימים, בפאב האירי. הוא עמד לו שם עם הבירה שלו, הביט בחיוך
לעבר איזה כוסית אחת, משתעשע מדיבורה, ולא מחיטוביה. ובכל זאת
- לא התחלתי לדבר איתו. הם שוחחו בינהם על מוזיקת אינדי
והחלטתי שלא להתערב ופשוט הלכתי למסיבת גאראג' אצל כמה חברים.

המשכתי את הטיול הלילי שלי, נזכר גם שהייתי אמור אתמול לשלוח
מכתב להוצאה לפועל לבקש דחייה בעיכול החפצים, וחשבתי האם אולי
הם עכשיו מגיעים לדירה שלי, ב3 לפנות בוקר, דופקים בדלת מוכנים
לקחת את כל הדברים היקרים לי שאספתי עם השנים. האם הם יכולים
לקחת ממני את פריטי המידע הסימבוליים שהוצפנו בתוך קופסת
גפרורים ישנה שהדלקתי איתה סיגריה אחרי הפעם הראשונה שלי, או
את שאריות הבושם מהאקס המיתולוגי.
כמה חפצים יש לי בבית שמיועדים אך ורק לצורך הזיכרון - כדי
שחיי העבר שלי לא יעלמו בין הניסיון לחיות בהווה, ולהתהוות
לעתיד.
כמה כלבי רחוב התקוטטו להם סביב נקבה, משהו שלי מעולם לא הייתה
הזכות לעשות. דווקא הייתה מישהי, פעם, מזמן, שחשבתי שאולי אליה
אני נמשך, שאותה אני רוצה - אבל מנעתי זאת מעצמי. חשבתי לעצמי,
"פאק, אתה הומו. כוס לא מעניין אותך בשיט". והאמנתי לעצמי, אבל
לא באמת, לא לחלוטין.
אחרי הכלבים התכופפתי לשתות בברזיה שבלב הפארק. הרגשתי את המים
הקפואים נושקים לשפתיי ומרטיבים את הלשון שלי, לפני שינקתי
אותם לזרם הגרון שלי והרגשתי את הקור מתפשט בי לאורך גופי.
רעדתי, אבל המשכתי לשתות.הזזתי את הפנים מעט, נותן למים לשטוף
את פרצופי לחלוטין, מרטיב אותי ומעורר אותי. השעה הייתה כבר 3
וחצי, אבל הרגשתי שהעייפות נובעת ממקום אחר לחלוטין.
ניגבתי את המים עם ידי, מביט באורות העיר מאיימים עליי מרחוק
שלא אצליח להתחמק מהם ומהזכרונות. המשכתי בסיור וראיתי זוג
צעיר יושב על ספסל, מתיחדים ומתנשקים בחסות אור הירח החיוור
והדקיק. הבטתי בהם דקה ארוכה בזמן הליכתי והמשכתי הלאה.
יש לי מרחק רק עוד לגמוע, וזמן קצר לעשות כן.
ובהליכתי במשכן כל יצירותיו, תהיתי האם הוא תיכנן אותי לפני
שברא אותי או שנולדתי כך, ללא מחשבה מקדימה ולו לשניה אחת. האם
יש לי יעוד, מטרה. סביר שלא, שכן כל כך הרבה בני אדם משוטטים
להם בעולם, וחיים ללא תכלית מסויימת, או יעד לכיבוש. החיים הם
שמזינים אותם לחיות, ולא יותר.
שמתי ידיי בכיסיי בזמן הירהורים אלו, וידי הימנית חשה בדבר מה
חד בתוך מכנסיי, מכשהוצאתי את החפץ, נזכרתי שבפאב שבה ראיתי את
הבחור, לקחתי את סכינו לאחר שסיים לאכול את הסטייק שלו,
וליקקתי אותה, חש את טעם פיו עליה ושומר את הסכין למזכרת, בין
יתר החפצים הסימבוליים שלי.
הבטתי בסכין בעודי יורד במדרון, ושמתי ליבי שבעוד כמה עשרות
צעדים, ייגמר המרבץ הירוק, הנעים עליו הלכתי בצעידתי, ולכן
האטתי את צעדיי עד לעצירה מוחלטת, ועם ההחלטה להפסיק לנוע
קדימה, הפשלתי את שרוולי בעדינות, וחתכתי את ורידי תחת פרק
היד, מביט בנוזל חיי האדום נוטף יחד עם טיפות הגשם הראשונות של
הליל.