כשהראיתי לך את השיר שכתבתי, אתה חייכת ואמרת "זה די מזוכיסטי
לירוק את המוח שלך בשפריץ על הרצפה, לא?" אז חייכתי בחזרה.
למרות שבכלל לא הרגיש לי לחייך באותו רגע. באותו רגע דווקא
נורא הרגיש לי לבכות. לא, לא לבכות.. לצרוח! לצרוח עליך שאיך
אתה בכלל מעז להגיב ככה על היצירה הראשונית שלי?! איך אתה מעז
לחדור לי לתוך תהומות הנפש ולנסות לברר אם אני מזוכיסטית,
סדיסטית או... או... אימפוטנטית! מה אכפת לך בכלל?! כל מה
שרציתי שתעשה זה שתגיד "יפה, נועה, את ממש מוכשרת! בשביל יצירה
ראשונית זה נורא טוב" או "פששש נועה, אף פעם לא ידעתי שיש בך
רבדים כאלו". משהו מהסוג הזה. העיקר שהיית אומר משהו יותר
נחמד! משהו שיגרום לי להרגיש שונה מאיך שאתה גורם לי להרגיש
תמיד.

מאז ומעולם היית כזה. אחד שאף פעם לא עושה מה שאני רוצה שתעשה.
או אומר מה שאני רוצה שתגיד. אפילו בכיתה ט', כשהייתי נורא יפה
בטקס הסיום, השקעתי חמש שעות על האיפור, והגעתי מאושרת אל
האולם המקושט כדורי דיסקו מסתובבים. פותחת את הדלת הכפולה
וסומק עז על לחיי (לא מהאיפור), מסתכלת ימינה לשמלה לחפש
אחריך, לבסוף מוצאת אותך ופולטת במהירות "היי!" נרגש, אתה רק
אמרת "אה... נועה, את נראית נחמד". תמיד ידעת לאכזב אותי. ואני
תמיד המשכתי לנסות. אפילו עכשיו אני מנסה. אני אף פעם לא
מפסיקה. אני לא יכולה להפסיק. אני מכורה.

"אל תנסי אותנו, ילדה, אנחנו קבענו את שנקבע, ואי-אפשר לשנות
את זה. בעצם... את זה רק אנחנו יכולות להחליט.
אבל אולי אם תנסי ממש חזק, תצליחי להזיז אותנו במעט. היו כבר
כאלו שהצליחו."
                                                           
--בנות הגורל--

תמיד היית מבוקש כזה. אחד שבנות מדברות עליו בהפסקות שבין עשר
לעשר וחצי, בין שיעור ספורט לאנגלית, בין ביס לביס של עוגת
יומולדת. אבל לא כי הן רוצות, פשוט כי הן רגילות. רגילות שאתה
אחד מאילו שכבר לא נקראים בימינו "מלכי השכבה", או לפחות
נסיכים. היום פשוט תמיד יראו סביבך בנות, ולא משנה מתי. זאת
הסיבה העיקרית שכ"כ קשה לי לדבר אתך בשנים האחרונות. אין לך
זמן אלי כמו שהיה לך פעם. התיכון גם שינה אותך. הפכת לאחד
מהחבר'ה. פעם לא היית כזה, פעם היית. אבל מה זה משנה מה היית
פעם, הרי זה כבר לא יחזור.

השנים שעברו שינו אותך, וגם אותי. אבל יש דבר אחד שאף פעם לא
השתנה, וכנראה גם לא ישתנה. הדבר הזה כבר הוכיח את עצמו לא פעם
ולא פעמ'יים. האובססיביות שלי כלפיך לא נגמרת וכנראה גם לא
תיגמר. ואני גם אף פעם לא אוכל להגיד לך את זה. את האמת שאני
לא מבינה איך עד עכשיו לא גילית. טוב נו, בעצם כשאני חושבת על
זה אז עם כל התחבולות שלי נראה שלא היתה לך כ"כ אפשרות לגלות
את זה.
אף אחד לא יודע את זה. נו אתה הרי מכיר אותי, אין לי ממש
חברות. אני מן בודדה כזו, גוף זר בחלל. בעצם, אנשים שיראו
אותנו יגידו שזה מוזר שהתקרבת דווקא אלי. אבל בבית ספר שלנו
כבר התרגלו. הם יודעים שזה לא חדש, ה"ידידות" ביננו. או איך
שתקרא לזה. בשבילי זו לא ידידות, כי אתה הרי יודע עלי הכל. אבל
בעצם אתה לא יודע עלי כלום. כלום, כי האהבה הזאת אליך נחשבת
להכל בעיני, כל תכלית ח'יי בעצם תלויה על זה. כל דבר שאני עושה
מתקשר לזה. כל עניין קטנטן שאני מתכננת לי בראש אני מקשרת מיד
אליך. ולא כידידה, אלא כ "אם יום אחד זה יתממש" ואני הרי יודעת
שלא.
אתה לעולם לא תדע כי לעולם לא יהיה בי את האומץ לומר לך את זה.
אני מעדיפה לסבול. מעדיפה את זה מאשר את הבושה ואת אילמות
המוחלטת שתעטה ברגע שאני אוציא את זה מהפה. אני הרי יודעת איך
אתה מגחך על בנות שיש להן את האומץ להתחיל עם בנים "פמיניסטיות
עלק. הן לא מבינות שזה התפקיד שלנו?" במיוחד אני יודעת מה
התגובה על בנות שמעזות להתחיל אתך, ואין להן שום סיכוי.
חוץ מזה שאתה בחיים לא תאמין לי. אתה תחשוב שזו עוד בדיחה מפי
"נועה ההזויה שלי". ממש "שלך". כן בטח. אני יודעת כבר איך אתה
תצחק ותתחמק, אתה אף פעם לא עושה את מה שאני רוצה שתעשה. תעביר
מיד נושא. תמיד אתה מתנהג ככה לגבי נושאים שנשמעים לך מפחידים
מידי. אני זוכרת כמה זמן לקח לי לשכנע אותך שבאמת רצחו את
רבין. הגיבור שלך. אתה היית באמצע מסיבה של חבר וכולם היו
שיכורים. חוץ ממך כמובן. אתה תמיד נשאר מפוקח. אף פעם לא עושה
שטויות ובכל זאת תמיד נחשב "קול". איך אתה עושה את זה? אין לי
מושג. בדיוק כמו שאין לי מושג איך אתה עושה את מה שאתה עושה
ללב שלי. בכל אופן, לקח לי בערך חצי שעה להוכיח לך שמה שאני
מספרת זה אמיתי. לא הצלחת למצוא טלוויזיה כדי לראות חדשות.
בסוף דפקת אצל השכנים, אפילו שהיה כבר מאוחר, אפילו שהם צעקו
לכם שעתיים לפני להנמיך את המוזיקה ואתם בכלל לא התייחסתם.
אחרי שהבנת שזה אמיתי ולא סתם "כדורי סרק! כדורי סרק", כמו
שהאישה המשוגעת בטלויזיה צעקה, אתה נאלמת דום. פשוט לא ידעת מה
לעשות. אני זוכרת שבמשך כמה ימים לא הצלחת לבכות. אפילו דמעה
קטנה וסוררת לא חמקה מזווית העין. כלום. רק אחרי שבוע בערך שלא
באת לבית הספר התפרקת. אתה זוכר את השוקו שהכנתי לנו כהגעת
לבכות אצלי בבית את מה ששמרת במשך שבוע? לא. אתה בטח לא זוכר.
אתה אף פעם לא זוכר. אני לעומת זאת זוכרת הכל. זוכרת כל נקודת
חן בגוף שלך, במיוחד את זאת בצד שמאל של המצח. ואת זאת בצוואר.
זוכרת כל פרט קטן מכל הטיולים הליליים שלנו, שבהם היית מספר לי
על כל הבחורות הקסומות שהכרת, ואיך זאת שברה לך את הלב, וההיא
שבתה לך אותו. ואני הייתי רק שותקת. מפללת חרש להיות אחת מאילו
ששבו אותך, ולו רק ליום אחד. אבל זה אף פעם לא יקרה. אתה אף
פעם לא עושה את מה שאני רוצה שתעשה.