היא הייתה סגורה במלוא המובן של המילה.
פחדה היא מהמגע האנושי ותהייתם של אנשים לשלומה.
כשחזרה היא לביתה בני האדם, שאותם בעבר אהבה הפנו את עורפם
לעצבות שבעיניה ולדברים שלא אמרה.
עוד יכלה היא לשמוע את צלילי הפסנתר, יכלה לדמיין את ידיו
השבריריות מלטפות את הקלידים.
רואה היא את עצמה יושבת בכיסא שבידיה המיומנות גילפה, כיסא
חורק ואפור, סדוק, אמרה לעצמה.
אך אף על פי המרירות והתבוסה הגלומים במציאות היא חולמת כשהיא
שקועה בזמנה.
היא לא חזרה אל ביתה היא הרי תמיד הייתה בתוכו מנסה להמשיך
הלאה, ללא שום שלווה.
מדדה היא בתוכו משחזרת מקרים, זכרונות כיצד יכלה לנתק עצמה כך,
כיצד יכלה להתעלם?
כשביתה אפור כל כך ועלוב והיא אינה יכולה לשנות, היא חסרת כל
כוח להביט, קטנת אמונה כשלעצמה.
את שמלתה האדומה ענני אבק כיסו, אבל היא תלבש אותה, בפעם
האחרונה...
וכשרקדה לצלילי פסנתרה חייכה היא אליו, ובידיים מתות, הלכה... |