סוף סוף חופש, כמה מושלם. שנה שלמה צריך לחכות עד שהוא מגיע
ואז הוא תמיד עובר מהר מידי. לא שזה גורע מההנאה, להיפך, זה
עושה אותה הרבה הרבה יותר מתוקה. וכמובן שהחופש תמיד מביא איתו
מסיבות ופסטיבלים שבשבילם צריך להתכונן מראש, בגלל זה אין דבר
מושלם יותר מללכת לקנות בגדים בכמויות, אפילו אם זה אומר לקום
מוקדם בבוקר כדי לחרוש על כל החנויות הכי שוות ועדיין להספיק
לישון קצת אחרי הצהריים.
כל כך חם היום... מרכז הכרמל בטח מפוצץ באנשים, מלא פקקים
בכביש, גם האוטובוס מאחר ואני שונאת לעשן את הסיגרייה של הבוקר
בשמש. אני שונאת את הקיץ. זה החופש הגדול האחרון שלי, חשבתי
לעצמי כשסוף סוף נתתי את הכרטיסיה עם הניקוב האחרון לנהג
והתחלתי להתקדם לכיוון אחד מהספסלים האחרונים. נשאר לי רק
לסיים את י"ב ואחר כך צבא... החופש הגדול של שנה הבאה כבר לא
נחשב, זה כבר לא באמת חופש גדול בלי לקנות ספרים וכלי כתיבה
לשנה שאחרי. זה כבר לא אותו הדבר. הדלת של האוטובוס נפתחה
ואיתה נכנס מן גל חום שכמעט וגרם לי להשאר על האוטובוס למרות
שאני צריכה לרדת אבל יצאתי בכל זאת והסתכלתי על דן פנורמה, כמה
הוא גבוה... אפשר לראות אותו מהקריות, אבל עכשיו בקושי הצלחתי
להבחין בקומות הגבוהות יותר שלו כי השמש סינוורה אותי לגמרי.
אני שונאת את הקיץ. בדרך לחנות ראיתי את המוזר הזה עם הכלב
שתמיד מקבץ נדבות ליד גן האם, הוא לעומת זאת אהב את הקיץ. רק
את הקיץ. הוא היה בערך בגילי למרות שהוא נראה בן 20 לפחות ולבש
תמיד טי שרט עם הדפס של עיניים גדולות וחומות כאלה וזה היה
נורא מוזר, כי מי שהיה מסתכל עליו טוב, היה בקלות יכול לראות
שהעיניים שמודפסות לו על החולצה נראות בדיוק כמו העיניים שלו,
נוקבות כאלה. מפחידות. מעניין איפה עושים חולצות כאלה. והוא
היה יושב שם לייד הגן במקום שתמיד אבל תמיד יש בו שמש ומחלק
סוכריות טופי רכות ונמסות בעבור קצת כסף קטן. בגלל זה תמיד
קראנו לו טופי כשהיינו עוברים ושוקלים אם לתת לו קצת כסף
ולזרוק את הסוכרייה הנמסה או פשוט לעבור את הכביש כדי שלא יראה
אותנו ויעקוב אחרינו עם העיניים שלו ושל החולצה שלו כי הוא כבר
למד לזהות אותנו, תמיד היינו שורצים בגן האם בקיץ. הכלב שלו
היה כבר סיפור מוזר אחר. מן צ'יוואווה קטן כזה, פרוותי, חמוד.
רק מה, קראו לו יופי. מי לעזאזל קורא לכלב שלו יופי?! והם היו
צמד חמד יופי וטופי. טופי מחלק את הסוכריות שלו ויופי שומר
עליו. אז נכון שצ'יוואווה בתור כלב שמירה זה כמו מעיל גשם מבד
רשת אבל ליופי זה לא היה אכפת בכלל והוא לא היסס לנבוח על כל
הערסים שתמיד היו נטפלים לטופי וגונבים ממנו סוכריות או זורקים
עליו ביצים מהמכוניות המבריקות של האבא הערס שלהם עם השלט של
"שרוף על מכבי" בחלון. מה שכן יופי וטופי היו מן תופעה מקומית
חצי שנתית שכזאת כי הם תמיד היו נעלמים בערך באוקטובר אחרי
החגים ומופיעים שוב בסוף מאי. אף פעם לא הבנו לאן הם נעלמים כי
אייל ידיד שלי סיפר שהוא שמע מחבר של בן דוד שלו שאמא שלו
עובדת סוציאלית שההורים של טופי נהרגו בהתרסקות מטוס, היא
סיפרה שטופי אפילו לא בכה וכששלחו פסיכולוגית לדבר איתו הוא
היה רגוע והתנהג בנימוס מוחלט אפילו שהיה רק בן 12. הוא הציע
לה עוגיות וקפה וסיפר לה ש"זה עצוב אבל זה יעבור". בהלוויה הוא
שיחק 5 אבנים כשקראו את ההספד ובדרך החוצה מבית הקברות הוא מצא
את יופי שהיה אז גור קטן והחליט לקחת אותו איתו כי הוא הרגיש
ש"הם שותפים לאותו המשבר וששניהם עכשיו מתנתקים מההתייתמות
הזאת ונהיים שותפים". לפחות זה מה שהוא אמר לפסיכולוגית. אייל
אמר שטופי עבר במלא משפחות אומנות אבל כל פעם ברח מחדש כי הוא
טען שליופי לא כיף אצלם ושזה לא הוגן אז השירות הסוציאלי מן
מעלים עין מזה שהוא קטין וגר ברחוב וגם להם כבר לא ממש אכפת
ממנו. בגלל זה אף פעם לא הבנו איך זה שהומלס יכול להרשות לעצמו
פתאום להפסיק לקבץ נדבות ופשוט להיעלם לחצי שנה כמו דובים
שישנים שנת חורף ואוכלים כל הקיץ מספיק בשביל חצי שנה, למרות
שזה לא ממש אותו דבר כי אף פעם לא ראיתי דוב הומלס. זה היה ממש
יום מפרך, חשבתי לעצמי כשנכנסתי הבייתה בסביבות 4 אחרי הצהריים
עם איז 5 שקיות בגדים צבעוניות וטרקתי את הדלת בלי כוונה. אמא
שלי התעוררה כנראה מהרעש שעשו השקיות שהתנגשו אחת בשנייה ובאה
לסלון מחייכת חיוך שמקיף את הראש  למראה השקיות המלאות בגדים
חדשים. תמיד הייתה לי בעייה למצוא בגדים. שום דבר לא אהבתי.
"את רוצה את מה שעוד לא המציאו", אמא שלי הייתה נוזפת בי תמיד
כשהייתה מתייאשת מלהכנס ולצאת מחנויות בלי למצוא כלום. אבל
עכשיו הייתה לה הבעה מרוצה על הפרצוף. היא הייתה מסופקת, נראה
לי שאפילו יותר ממני. "טוב אני עייפה" אמרתי אחרי שהראיתי לה
את הבגדים והיא טענה שאני אף פעם לא קונה בגדים אלגנטיים ואני
תמיד לבושה כמו חורנית, אני לעומת זאת ניצלתי את ההזדמנות הזאת
כדי לפהק  וללכת לישון כדי שיהיה לי כוח לצאת היום בערב. לא
שאנחנו עושים משהו מיוחד, תמיד יבש ביולי ורק באוגוסט יש
אטרקציות אז בינתיים אנחנו שורצים כמעט כל ערב בגן האם עם כל
שאר ה"פריקים" ומידי פעם שותים איזה בירה, סתם... אם  כבר
משעמם אז לפחות להשתעמם עם כולם ועם קצת אלכוהול על הדשא. אייל
התקשר אלי בסביבות 10 בערב ואמר לי לעבור בדרך בשער הכרמל כדי
לקנות איזה שישיה ולפגוש אותם בנקודה הקבועה שלנו כמה מטרים
מיופי וטופי. לקחתי עלי איזה 50 שקל, סיגריות מצית ומכנס חדש
ויצאתי. כשהייתי איזה 100 מטר מגן האם עם שקית שירות ביד אחת
וסיגרייה ביד שנייה נזכרתי שכדאי שאני אוציא כמה שקלים מהכיס
ואתן אותם לטופי,  לא נעים, הוא כבר ראה אותי כאן בבוקר ולא
נתתי לו כלום, וחוצמזה חייבים לכבד מישהו שמסוגל לעבוד רק חצי
שנה בשביל לפרנס את עצמו. הנחתי את השקית בעדינות כדי לא לשבור
את הבקבוקים והתחלתי לחפש בכיסים איפה שמתי את העודף מהחמישים.
המכנס החדש שלי היה דגמ"ח ככה שהיו הרבה מידי כיסים
אופציונליים וזה קצת עיכב אותי. איזה אוטו ערסים עבר בכביש
לידי עם טראנס איך לא בפול ווליום במערכת. זה קצת הבהיל אותי
אז ישר הרמתי את הראש ועקבתי אחריהם עם המבט. מרחוק ראיתי שם
את יופי וטופי ואת המכונית של הערסים נעצרת בצד השני של הכביש
ממולם. בטח סתם שוב רוצים להציק לו, חשבתי לעצמי במן טון מזלזל
של שגרה, כשפתאום ראיתי את אחד הערסים חוצה את הכביש בחזרה
לאוטו בריצה עם מלא סוכריות טופי בידיים והחברים הקופים שלו
כמובן מוחאים כפיים ושורקים. זונות, חשבתי לעצמי, לגנוב
מהומלס. יופי רץ אחרי הערס ונבח בקולות שנעשו צווחניים יותר
ויותר ככל שהתקרבתי. כשהייתי כבר ממש קרובה ראיתי פתאום מכונית
שכמעט ודרסה את הערס שרץ ממש מהר, אבל אז נשמעה חריקה ממש
חזקה, אפילו יותר מהקולות של יופי שנשתתקו פתאום. הפנסים נדלקו
בעוצמה מסנוורת ועל הכביש יכולתי לראות את יופי הקטן והמסכן
שוכב בתוך שלולית דם כשרק הזנב שלו עולה ויורד במן
אימפולסיביות על האספלט. השקית נשמטה מהיד שלי וקול ההתנפצות
של הבקבוקים קטע את ההלם. הערס שכבר סיים לחצות את הכביש נכנס
למכונית והסתלק עם כל החברים שלו בלי לומר מילה. העיניים שלי
התמלאו דמעות ואייל שראה את הכל מהנקודה בה קבענו להיפגש רץ
אלי וחיבק אותי. שנינו הסתכלנו על טופי, הוא היה המום. הוא
והחולצה שלו הסתכלו על הכביש בלי בלי למצמץ בכלל במן מבט של
חוסר אונים. כשהתאוששתי קצת מהעניין התחלתי להתקדם לכיוון
נקודת המפגש שלנו ביחד עם אייל ובדרך הנחתי את השקלים שהכנתי
מראש ליד טופי, שעדיין הביט בכביש שבאופן מוזר היה שומם לגמרי
עכשיו, פרט ליופי ששכב שם כבר מת לגמרי וערימת סוכריות טופי
שהערס הפיל שהייתה מונחת איזה מטר או שניים ממנו. השקלים נפלו
והשמיעו רעש שכנראה רק טופי שמע וכנראה קטעו את חוט המחשבה
שלו. בלי להסס הוא פשפש בכיסים ומשנזכר שכל סוכריות הטופי שלו
נגנבו, רץ מהר אל הכביש כשהוא חולף על פני יופי בלי להביט בו
והביא לי סוכריית טופי כתומה. לא צריך אמרתי, זה בסדר. טופי
התעקש. לקחתי את הסוכרייה והסתכלתי לו בעיניים. שום דבר. הבן
אדם איבד את הכלב שלו מול עיניו, אפילו אני בכיתי אבל הוא -
כלום. רק אותו מבט נוקב ואפייני. לקחתי את הסוכרייה והלכתי.
מאז לא ראינו אותו יותר. כל הקיץ היינו בגן האם אבל טופי נעלם.
את הגופה של יופי פינו פקחים של העירייה ביום שלמחרת, גם הדם
נמחק באיזשהו שלב. אני עדיין זכרתי בדיוק איפה הוא מת. האמת
שקצת דאגתי לטופי, בטח לא היה לו כסף, הרי רק תחילת יולי וטופי
עובד רק בקיץ... ניסיתי לדבר עם אייל על זה אבל הוא צחק עלי אז
ירדתי מהעניין. החופש הגדול כהרגלו עבר מהר מידי, ואני כמו כל
בני השכבה שלי כמעט התרגלנו די מהר למעמד המיוחסים של בית הספר
כי בכל זאת היינו הכי גדולים. החגים עברו ואיתם גם הקיץ ואני
חיכיתי לחורף כל כך, השנה הוא גם באמת התחיל מוקדם. איזה ערב
אחד נגמרו לי הסיגריות אז החלטתי לצאת לקיוסק במרכז הכרמל
ולקנות. ירד גשם שוטף. בחוץ היה ריק ושקט. אפילו מכוניות לא
עברו, אז כל הדרך הלכתי על הכביש וחשבתי לעצמי כמה טיפשים כל
האנשים שהם לא מנצלים את החורף ומסתגרים בבית למרות שזה בעצם
בזכותם שאני כל כך נהנית עכשיו, כי שקט.
קניתי קופסת ווינסטון לייט והחלטתי לשבת לסיגרייה בתחנת
אוטובוס בגן האם. כשהתקרבתי לשם ראיתי דמות מטושטשת בחולצת טי
שרט קצרה יושבת על הכביש ומלטפת את האספלט הרטוב. המשכתי ללכת
לכיוון הדמות למרות שכבר התחלתי לפחד וכבר עברו לי בראש איזה
כמה סצינות מפורסמות מסרטי אימה שכל כך שנאתי. נעמדתי 3 מטרים
בערך מהדמות שבכלל לא שמה לב אלי בהתחלה. זה היה טופי, הגשם
כבר הספיק להרטיב אותו לגמרי והשערות שלו בידיים סמרו מרוב
הקור. כשהוא הסתובב אלי לא ידעתי איך להגיב אז פשוט קפאתי
במקום כמו ילדה מפגרת. הוא קם ואז הביט בי, גם אני הבטתי בו.
הפנים שלו היו רטובות. טופי פשפש בכיס שלו ונתן לי סוכריה,
הפעם לא התווכחתי איתו. המבט שלו היה שונה, גם העיניים שעל
החולצה שלו נראו אחרת. לא נשאר לי כסף לתת לו אז הצעתי לו
סיגרייה. ישבנו בתחנה ועישנו. אף אחד לא אמר מילה ואפילו הגשם
השתתק לאיזה 7 דקות של סיגרייה. גם טופי היה מהאנשים שמעשנים
לאט, כמוני. אלה שבגללם הממוצע לסיגרייה עומד על 7 דקות כי
בתכל'ס רוב האנשים מעשנים סיגרייה אחת תוך משהו כמו 5 דקות.
כשהוא סיים לעשן הוא הוציא מהכיס שתי סוכריות טופי והגיש לי.
בחרתי אחת ולקחתי. הוא המשיך להחזיק את השנייה והתחיל להתקדם
לכיוון הכביש, כשהתחיל לחצות אותו הסוכרייה נשמטה מידו ונחתה
באדישות על האספלט הרטוב. קול ההתנגשות של הסוכרייה עם הכביש
הרטוב החזיר אותי ליום שבו יופי נהרג. זאת הייתה הנקודה הזאת
בדיוק. המשכתי להביט בטופי מתרחק והופך שוב לצללית שחורה
ומטושטשת. הוא סובב את מבטו אלי בפעם האחרונה כשפניו רטובים
ונעלם בתוך הלילה. מאז באמת לא ראיתי אותו יותר. חצי שנה לקח
לי עד שהעזתי לספר את הסיפור הזה לאייל שטען שטופי מטורף
ושברור שהפנים שלו היו רטובות, הוא הרי עמד בגשם. משום מה לא
היה אכפת לי מהלגלוג של אייל. אני יודעת שטופי בכה, הוא בכה עם
הגשם. בכה על יופי שמת לו ועל ההורים שלו, הוא בטוח בכה גם קצת
על ההורים שלו