האהבה שלא הייתה בינינו,
דעכה,
והתמוגגה,
שמתי תשאריות בקופסאת מתכת,
בתוך מגירת נעלי הבית.
כשראיתי אותה היא נעלמה,
כל הקופסא.
היא הייתה מדהימה.
שונה מאד
במיוחד ממך,
כניראה בגלל זה
התאהבתי
דווקא בה.
מעניין מה היה קורה
אם היית באה.
כניראה זה היה לטובה
כל הגעגועים,
המזוייפים.

אחרי זמן קצוב,
בקצב מאוס,
של העברת מחשבות,
החלטתי שגם אהבות מזוייפות,
צריך לכבות,
גם אם זה יסתיים באיזה חיוך מזוייף,
כאילו זה בסדר,
רק אל תסתכל בעניים האדומות האלו.
שלא תראה שאני עדיין אוהבת אותך.
גם אם זו אהבה מזוייפת,
אבל אני אוהבת,
בוערת.

מותר לשקר
כשאוהבים.
כשאוהבים
אין אלוהים,
העיקר שהאחרים לא יהיו ערים,
להרדים אותם בשקרים,
אלו החיים.

ובסוף
אתה תחזור,
תסתכל בעניי
עמוק,
עמוק.
תנסה לראות
מה שראית
פעם,
אבל,
העניים שלך
השתנו,
עמוקות
יותר,
בוכיות יותר,
אך מורעלות,
מורעלות מאהבה
לאישה הזאת,
וכבר לא דומעות,
לא רואות,
עיוורות.